סיפור אהבה

היי,

בטח שמתם לב שלא מעט זמן עבר מאז שעידכנתי בפעם האחרונה.

ואני חייבת לכם הסבר.

לא, אני לא שכחתי אתכם, יותר מזה-אני מגיעה כל יום לבלוג.

אני פשוט אומרת שאני לא אמשיך אותו.

לא כי אני לא אוהבת לכתוב או סיבה אחרת מהסוג הזה.

מהסיבה הפשוטה היא שיש פה קוראים שאני מכירה במציאות, וזה לא משהו שאני רוצה.

אז... הבלוג נסגר.

אני רוצה להגיד לכם שכן יש לי בלוג אחר של סיפורים ומן הסתם אני לא אתן אותו.

יכול להיות שהסיפור הזה ימשיך פעם.

בעוד הרבה מאוד זמן-בבלוג האחר.

ואולי גם אשדרג אותו-מי יודע.

אז אני רק רוצה להגיד לכם, שהיה לי נפלא להכיר פה אתכם, ושיהיו לכם חיים נפלאים, והכי חשוב, חופש נפלא.

אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת ושוב אוהבת,

דמבו-שתמשיך להתגעגע אליכם תמיד.

היי,

אני רוצה להזכיר לכן שוב...

להערות, הארות, רעיונות, שאלות, המלצות, וכ'ו אתן יכולות ליצור איתי קשר באימייל הזה -

[email protected] כתוב גם ברשימות ב'אני'...

מוזמנים מתי שאתם רוצים, אפילו סתם כדי לדבר :]

לא ידעתי מה לכתוב, והרגשתי שאני צריכה לכתוב משהו,

בטח הבנתם שאני מבטאת את עצמי ואת הרגשות שלי בד"כ בשירים וסיפורים.

בבקשה, אני מקווה שאתם מכבדים את היום זה, לפחות כמוני, או יותר.

הילדים שלהם חיכו,

הם לא ידעו שהם לא יחזרו.

הם לא ידעו שהגורל שלהם יהיה כה אכזר,

וזה קשה לאבד אבא, אח, או דוד יקר.

הם לא חזרו לעולם,

וכל שנה הם מנציחים את יום נפילתם.

לבבותיהם שבורים,

הם לעולם לא יחזרו לחיים.

בשבילם השמש לעולם לא מאירה,

הם זוכרים את זה בכל יום בשנה.

מסכנה המשפחה, המשפחה שיקירם,

לא ישוב לעולם.

ובשבילנו, רק בשבילנו,

ובשביל ביטחונינו.

הם נפלו,

כדי שלנו, תהיה מדינה.

כדי שעלינו, לא תיפול אכזבה.

יהי זיכרם ברוך.