אם פעם הם היו אלה שיכלתי לסמוך עליהם,

שיכלתי לבטוח בהם,

שיכלתי לשפוך בפניהם את הלב,

היום הם עוד מכרים -

שבמקרה הטוב אני אומרת להם "בוקר טוב" ,

ובמקרה הרע אני מתעצבנת שהם רואים אותי כמובן מאליו.

למה זה קרה?

זאת אשמתי?

איב.

לפני שנייה יכלתי לכתוב מגילה על כמה שנמאס לי.

אבל אחרי שהתחלתי , הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להסביר מה לא בסדר.

וניסיתי בכל הכוח להוציא ממוחי המינימאלי למה התחלתי לכתוב את הפוסט הזה מלכתחילה.

רציתי לכתוב שאני מתבאסת שאני מסתכלת במראה ,

ורציתי לכתוב שאני לא מתמידה עם שומדבר,

רציתי לכתוב שאני חסרת אופי,

רציתי לכתוב שאני לא עומדת יותר בלחצים.

אבל מה?

הסתכלתי על המראה,

ופתחתי את המגירה והסתכלתי על הדף,

וישבתי וחשבתי עליהן,

והרמתי מבט למערכת,

והבנתי,

שאני רוצה להנות.

שלומי תודה (:

איב.