כי תפוז זה לא מילה גסה.[זה רק מסריח]

שתהיו לראש ולא לתימן...

כן, אז הייתי הילדה הכי שמנה בכיתה והכי שמנה בשכבה.

ובתור ילדה קטנה בכלל לא שמתי לב לזה יותר מידי.

כשעליתי לחטיבה כבר התחלתי לשים לב לזה יותר,

רבתי עם החברות הכי טובות שלי, והרגשתי לבד כמו שלא הרגשתי אף פעם,

הדיכאון שלי באותה התקופה גרם לביטחון העצמי שלי לרדת עוד יותר

ולהתחיל לשים לב לזה שאני ניראת כמו חבית בירה.

אחרי שהשלמתי עם החברות ההרגשה הזאת עדיין נישארה.

עליתי לכיתה ח' ואז התחלתי עם השטויות.

התסכלתי על עצמי ורציתי להקיא, לא הייתי יכולה לקנות בגדים מרוב שהייתי שמנה,

כל החברות שלי היו כל כך שוות ורק אני גדולה ועגולה.

אז התחלתי לפתח לעצמי הפרעות אכילת.

כל תחילת השנה הייתה עסוקה בעצמי,

לקחת רעיונות מפגרים מכל מיני בלוגים חסרי משעמות ותגובות של בנות מטומטמות.

הסדר יום שלי היה לקום בבוקר לביה"ס בלי כוחות, וממורמרת, זה התחיל בלא לאכול את הסנביץ' של בצפר,

ולא לאכול כלום או לאכול רק תפוח, וכל היום להרגיש איך הבטן שלי מקרקרת ורוצה אוכל.

חברות שלי היו שמות לב לזה שאני לא אוכלת, והיו מעירות לי. הייתי אומרת שהכל בסדר מחייכת וזהו.

הייתי חוזרת הביתה  מוותרת על הארוחת צהריים או אוכלת קצת ירקות וקצת פחמימות. בלי בשר.

ברגע שהייתי מסיימת לאכול הייתי נישכבת על הספה ונירדמת עם כאב ראש נוראי , בלי אנרגיות.

מתעוררת בערב, ומרוב שלא אכלתי כבר לא הייתי רעבה.

 הייתי מסיימת את היום בלעשות ספורט, ריצות ותרגילים,להיתקלח, לראות טלויזה וללכת לישון.

 הייתי ממלאת את עצמי במים, בקרח. מה לא ניסיתי?

לא יכלתי להחזיק את עצמי, הייתי מתרסקת, היו לי סחרחורות, כאבי ראש נוראיים, כל הזמן הייתי עיפה.

זה היה נוראי.  

אם היו ימים שאכלתי טיפה יותר מידי, הייתי מנסה להקיא.. ולמזלי לא הצלחתי.

אמא התחילה לשים לב, והתחילה להעיר לי. לא היה אכפת לי. המשכתי בשלי.

אין ספק שרזיתי המון, היו כאלה שאמרו 15 קילו. לא יודעת עד עכשיו כמה, אבל הרבה.

אנשים התחילו להחמיא לי כמה שרזיתי, כמעט אף אחד לא העלה בדעתו שאני לא אוכלת כלום.

למזלי, לאט לאט חזר לי ההיגיון למוח והתחלתי לאכול, התחלתי לחזור לעצמי.

האור חזר לי לפנים, האנגריות חזרו לגוף שלי, השמחה חזרה אליי.והביטחון חזר אליי.

 ופתאום הכל טוב ויפה.. כאילו לא היו ולא נבראו ההפרעות האלה.

לא עלה בדעתי בכלל שאני עושה לעצמי משהו לא בסדר,

לא עלה בדעתי שאני גורמת לעצמי נזק, לא ידעתי בכלל מה זה הפרעות אכילה.

התחלתי לקרוא בכל מיני בלוגים ומקומות על אנרוקסיה, הפרעות אכילה והתחלתי להבין מה עשיתי לעצמי בכל התקופה הזאת.

דיברתי עם חברות ואנשים קרובים על זה. התחלתי קצת יותר להיות מוערבת בכל מה שקורה לנערות בארץ הזאת.

איך שכל הפירסום, הדומגניות והשחקניות הדקיקות  האלה.. כל הטימטום הזה שכל אחת צריכה להיות מידה 24 , דקיקה ועדינה.

הכל בולשיט אחד גדול.

אני לא אשקר, ואגיד שהכל עבר לי. כי לא, הכל עוד אצלי בראש.

היום.. כבר שנתיים מאז,

אני עוד בחורה מלאה אין ספק, אבל כרגע אני מרזה בדרכים נכונות, בעזרת דיאטנית.

אין ספק בשרגע אחד אני יכולה לאבד היגיון ולחזור לזה שוב, אבל אין סיכוי..

פעם ראשונה היה לי מזל,

מה יודע איך זה היה יכול להיגמר?