"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

 אז כמה ימים לאחר שעברתי טסט ונהגתי עם אבא לפתח תקווה לקחת את אמא מהעבודה,

החלטתי שהספיקה לי הנהיגה ליום אחד ונתתי את ההגה לרשותו של אבא בדרך חזרה הביתה...

ומה קרה?

נהגים מטורפים נוהגים על הכביש,

בזמן שאבא יושב לצידי בתור מלווה, מסביר לי דברים ואני נוהגת בזהירות..

כשהמושכות עברו לידיו מלפניו היה אידיוט שעצר את האוטו וברח כמובן!! ומאחורה מישהו נכנס בנו חזק חזק.

האוטו התנפץ,הלך לעולמו..

אבל השאלה שלי זה האם יש אלוהים??

הייתכן, שאני ואח שלי הגדול ישבנו מאחורה, אח שלי אפילו לא היה חגור כי הוא תמיד מתעקש-למה צריך חגורה?

ואנחנו חיים.

אני בטראומה, כלומר כמובן שזה לא אומר-וואו, לא עולה יותר בחיים על האוטו.

אבל זה אומר-וואו, יש מטורפים על הכביש, פסיכים, הכביש הוא מקום מפחיד, העולם מפחיד אבל הכבישים בעיקר.

אני בסדר, אח שלי בסדר-אנחנו בחיים.

אבל רגעים כאלה בחיים גורמים לי לתהות-יש גורל,יש אלוהים.

אלוהים רואה הכל מלמעלה, הוא שמר עלינו, הוא הציל אותנו.. כי באותה מידה שאני כותבת כאן יכולתי להיות עכשיו מאושפזת בבית חולים.

אני לא קולטת את זה עדיין, אני די בשוק.

אבל צריך להעריך כל רגע בחיים, להנות מהחיים... לכו תדעו איזה חולה נפש יתקל בכם פתאום בכביש ויהרוס לכם את החיים בשנייה.

אבל החיים שלי לא נהרסו, הם רק מתחילים..

כי כשישבתי מאחורה ושמעתי את הרסיסים מתנפצים עלי ואת הבום מה שעבר לי בראש זה-כלום,ריק.

לא חשבתי באותו רגע, אחרי שנייה שמעתי את אמא קוראת לי-דנה,דנה..ורק התחלתי לבכות.

הכל בסוף יהיה בסדר, אני לא מאמינה גדולה באלוהים...אבל אני גם לא מאמינה שמישהו אחר חוץ ממנו יכל להציל אותי מכלל פגיעה ואת כל המשפחה שלי.

והכי חשוב, זהירות אנשים..סעו בזהירות.

כי החיים שלנו שווים כל כך הרבה רגעים אבל נעלמים ברגע אחד של נהיגה.