אני תוהה עד מתי אני אצטרך לשבת על התחת וללמוד,
ברור שיש לזה סוף ויש לכל התקופה הזאת יש תאריך ואולי אני אפילו אתגעגע לזה קצת..
אבל בשלב מסוים זה מייאש- תנו לי את החופש שלי-ים,מסיבות וכיף בלי לחשוב על מתי המבחן הבא? עוד יומיים.. כי זה פשוט מוציא את ההנאה מהכל.
ובזמן, שאני אומרת לכולם ברור שיהיה בסדר..
אני זאת שתקועה עם המתמטיקה העלובה הזאת..
אני יודעת שבשלב מסוים בחיים שלי אני אסתכל אחורה, יעצור הכל ואגיד לעצמי-דנה, את דפוקה. מתמטיקה זה פשוט קל.
אבל עכשיו אני רק פותחת את הספר ומקבלת כאב ראש.
ומה אני אגיד לעצמי? יהיה בסדר?
אני תוהה בעובדה שאני נמצאת כאן בישראבלוג כבר 6 שנים,
יצא לי לפתוח את פרטי הבלוג וכן כן, כתוב שאני כותבת כאן משנת 2007.
שהתחלתי לכתוב כאן הייתי רק בכיתה ז' והיום אני כבר מסיימת יב'.. זה הגיוני בכלל? (אני לא טובה במתמטיקה, כבר כתבתי בתחילת הפוסט..).
הבלוג הזה עבר איתי יותר מדי..
מעבר לזה שפעם הוא היה שטחי יותר וחשוף ליותר חברות שלי היום הבלוג הזה נהיה אישי יותר וחשוף לקהל שלא מכיר אותי במציאות.
כל העבר שלי כאן, כל ההיסטוריה, כל העצב וכל הכאב וגם רגעים משמחים.
הייתי רוצה למחוק דברים מהעבר שלי אבל כנראה שהכל שמור כאן בבלוג אז אפשר רק להזכר בדברים כל הזמן.
זה הבלוג הנצחי שלי.
אני תוהה איפה אתה עכשיו..?
זוכר את הפעם הראשונה שסיפרתי לך שיש לי בלוג? איך צחקת עלי והתחננת שאני אתן לך לקרוא כאן ואמרתי לך-לא, רק מי שלא מכיר אותי במציאות האמיתית קוראים כאן, חוץ מאלה שנאמנים לי כבר מכיתה ז'!!
אני לא יודעת למה אני כמו טיפשה עוד חושבת עליך.. אולי כי הסופי שבוע שלי היו מלאים יותר איתך ועכשיו יש לי יותר זמן לעצמי.
אפילו אמא שלי אומרת לאבא-תראה את דנה,פעם הייתה בורחת ישר לזרועותיו, היום היא אוהבת לשבת ולדבר איתנו כל ערב.
אולי הבית שלך והחום שלך היו רק מקום מפלט בשבילי.
ואולי טוב שזה נגמר.
עברו חודשים וטוב לי. באמת שטוב לי, אבל אתה עדיין בראש שלי.
סופ"ש נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בלונדה
