ילד של אמא.
אמא לא נשברה שאבא שלה נפטר,
אמא לא בכתה שחבשו לי את היד בגיל שלוש,
אמא הרי לא בוכה כי אמא חזקה ואף פעם לא ראיתי אותה נשברת.
אבל היום, אמא התפרקה כי הילד שלה התגייס.
הוא ילד של אמא ותמיד היה.
אבל אמא, אני כאן-הילדה של אבא.
צבא זה חלק המחיים- מהיום שנולדנו ההורים שלנו חיים במציאות שאין מה לעשות-צבא זה חובה ויגיע היום שכל אחד יתגייס,
זה מתחיל מהיום שאנחנו עולים לכיתה א' ובלי לשים לב-פתאום מגיע היום שההורים מלווים אותנו עם תיק קצת יותר גדול לצבא.
אח שלי למד שנתיים ועשה עוד ועוד מבחנים אבל אי אפשר להתחמק בסוף היום הזה הגיע..
אני רוצה לחבק את אמא שלי ולהגיד לה..הכל יהיה בסדר, הוא לא הלך להלחם, הוא לא הלך לשדה הקרב, הוא לא הלך אל המוות.
הוא הלך לכמה ימים והוא יחזור,
אבל אני שותקת.
כי בשביל אמא שלי-הוא תמיד יהיה ילד, הוא תמיד אצלה בלב.
הוא יחזור אמא, הוא יחזור..
כמה דברים עוברים עלינו בכמה חודשים האחרונים-סבא שלי נפטר ולא זכה לראות את עמית מתגייס,
אני חושבת שזה חלק נכבד מכל ההתרגשות והעצב- אומנם סבא שלי היה מבולבל וידע שימיו ספורים אבל הוא לא שכח לשאול בכל פעם מחדש-מתי עמית מתגייס? לאן הוא הולך? "הכל יהיה בסדר": אמר סבא שלי. אבל עכשיו הוא לא כאן.
ופתאום זה בא בבום-עוד ארבעה וחצי חודשים גם אני הולכת לצבא..
מי היה מאמין שכל כך מהר ילדים גדלים..
כל כך קשה להיות הורים כי לשלוח את הילד לצבא זה לא משהו שמלמדים בספרים..
מי היה מאמין שזהו, אני לבד עכשיו-רק אני,אמא ואבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בלונדה