"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

הימים האחרונים ללא ספק היו הגרועים ביותר שעברתי מזה הרבה זמן..

אתמול כתבתי ססטוס בפייסבוק:
"אנחנו מתלוננים כל הזמן.. איזה שביזות,כמה מבחנים, רוצים חופש כדי להשלים שעות שינה.
אחרי יומיים שכל מה שעשיתי בהם זה לישון כי תקפה אותי השפעת רציתי למסור לכם חברים-

העולם בחוץ יותר נחמד מהמיטה שלכם.

אז בפעם הבאה שתגידו לעצמכם -אנחנו עייפים, קחו את הרגליים שלכם או במקרה שלנו

את המכוניות וצאו לבלות עד שתהיו עוד יותר עייפים!! רואים?? השפעת מביאה לאחלה מסקנות בחיים."

אני לא כותבת ססטוסים כאלה בדרך כלל,

הכוונה בכאלה זה פסקאות מעוררות לייקים או רחמים.

אבל אחרי כל שעות השינה שעברו עלי עד שהתעוררתי החלטתי לכתוב משהו קצת מעורר השראה אני אקרא לזה.
כל מיני אנשים שבצבא תקפו אותי בתגובות וכתבו- את לא יודעת בכלל מזה שביזות.., אין לך מושג בכלל מזה לסבול..

אבל אני לא כתבתי את זה מנקודת מבט של מישהי בצבא.

כי כשאני אהיה בצבא יכול להיות ששפעת זה לא מה שישבור אותי.

כתבתי את הססטוס מנקודת מבט של תלמידת יב'.. שמה שאנחנו צריכים לעשות זה להנות בלי לחשוב מתי נלך לישון או לבכות על המבחנים.

כי בתקופה של לחץ שמתחילה עכשיו צריך גם לדעת להתפרק ולבלות.

כי בדיוק בעוד שנה זה ייגמר כל הכיף הזה כי כולנו נתגייס.

אז חוץ מהתגובות התוקפות היו גם לייקים אוהדים של אנשים שהבינו למה הכוונה שלי..

ואם שאלתם, אז אני מרגישה יותר טוב הבוקר.

לפחות לא התעוררתי עם חום ולפחות אני לא אצטרך לקחת שוב את הכדור המגעיל הזה שמוריד את החום.

האומנם,

כן, נפרדנו.

אבל עובדה הוא עדיין דואג לי.

שהתעוררתי היום בבוקר חיכתה לי הודעה-עדיין מרגישה לא טוב? איתמר.

שראיתי את זה הלב שלי קפץ ואז ניהלנו שיחה רגילה..

והוא כתב לי: "אם תהיי חולה עד שאחזור אני אביא לך מרק..זוכרת?"

עניתי כן, אני זוכרת.

כי ככה התחילה המערכת יחסים שלנו..שנינו היינו חולים ודאגנו אחד לשנייה.

אני שמחה שעדיין אכפת לו, אני שמחה שהוא כתב-גם אני. אחרי שכתבתי שאני מתגעגעת.

אני שמחה שיש לי עוד הזדמנות לראות אותו בסופ"ש הקרוב.

אני שמחה שסוף סוף אני מרגישה יותר טוב.

שבוע טוב קוראיי היקרים ורק בריאות. 

בכל חודש שהגיע התאריך ה-25 הייתי כותבת לך מכתב..

היום, ב-25.1.13 שהיינו אמורים לחגוג אחד עשר חודשים אכתוב לך את המכתב האחרון שלא תקרא אף פעם, ואולי כן..

איתמר שלי,

אני מתחילה לכתוב ובוכה..

עברתי את הימים הקשים ביותר שהיו לי מזה הרבה זמן, 

להעלים אותך מהחיים שלי ככה פתאום זה קשה.

אני מתגעגעת אליך.

בתוך תוכי אני יודעת, שמה שצריך לקרות קורה, שנפרדנו וכנראה שזה לטובה וכל אחד מאיתנו צריך להמשיך הלאה.

אני לא רוצה להלחם יותר כי אני יודעת שיש דברים שלא השתנו ושהגיע הזמן לוותר.

אני לא רוצה להלחם יותר כי אני יודעת שלא משנה מה אני אגיד.. כבר לא אכפת לך.

אבל שתדע, שאני עדיין אוהבת אותך.

זה הזמן להגיד תודה. 

תודה על כל הפעמים שהרמת את הביטחון שלי לשמיים,שגרמת לי להאמין שוב באהבה, שחיבקת אותי ועודדת אותי להמשיך בהכל,

תודה לך על הניסיון שנתת לי ועל הכלים לחיים שלמדתי ממך,

תודה שהשקעת בי את הכל, את כל מה שהיה לך לתת.

רק רציתי שתדע, שאתה בחור מדהים.

כואב לי כל כך שאני מאבדת אותך כי אני יודעת שמי שתזכה בך תהיה מאושרת, כמו שאני הייתי.

אני יודעת שעברנו גם דברים לא קלים, אבל אני מנסה כל הזמן להזכר ברגעים המאושרים והיפים שלנו.

הרגעים שגרמת לי לחייך, לשמוח ולדעת שאיתך אני רוצה להיות לנצח.

אבל שום דבר לא לנצח..

האירוניה היא שלפני שבועיים אמרת לי-דנה, אני רוצה להתחתן איתך את יודעת?

והיום הגענו לפרידה.

אני אתרחק ממך עכשיו ואתן לך את הזמן לחשוב ולהמשיך בדרכך-בשנת שירות ובחייך.

הכי חשוב לי שתדע, שעוצמת הרגשות שלי אליך לא השתנתה עדיין ואם תתקשר ותגיד לי-דנה,בואי אלי בעוד שבוע. אני אבוא.

ואם לא תתקשר, אז שתדע שאני תמיד כאן.

לא הייתי רוצה שתעלם לי מהחיים כי היית חלק חשוב מהם ואני לא מתביישת להגיד-היית אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בחיים.

ואני יודעת שגם אתה חושב ככה עלי, כי אמרת לי את זה לא פעם, ולא פעמיים.

לסיום, הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולהוכיח לך מחדש כמה אני אוהבת אותך,

אבל הבנתי שזה כבר אבוד אך עדיין הייתי רוצה שתדע.. אהבתי אליך לא תמה.

איני רוצה לפגוע בך יותר, לגרום לך סבל או עלבון.

מכאן נמשיך שנינו הלאה ונמצא בסוף את החצי שלנו מרובי אכזבות,ניסיון ועוצמת רגשות שלא תדע שובע.

אוהבת ותמיד אוהב דנה.