בית משוגעים

בשבוע האחרון, אבל במיוחד היום, כל דקה מרגישה כמו נצח.

אני תופסת את עצמי חיה מדקה לדקה, מחכה שיעבור.

ואפילו כשאני מנסה לשפוך את כל הזבל לפה אני לא מצליחה, אני רועדת, אני כואבת, אני מרגישה כאילו עוד שנייה אקיא.

אני תופסת את עצמי כל חצי שעה משחררת את נעילת המוות שהמתח יוצר בלסתות שלי, השיניים כואבות לי. 

היום עמדתי בתחנת הרכבת, והזמן לא זז. הלכתי מצד לצד, הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי בשבוע האחרון. אין לי מנוחה.

לא הפסקתי להגיד לעצמי בראש Der zug kommt wieder da.

לא אכלתי כבר שבוע, אני מתרצת את זה לכל העולם בכאבים כי אני מנסה להאמין לזה בעצמי, אבל כבר שבוע שהרגשות שלי יושבים לי בבטן וממלאים ואותה, אני פיזית מלאה בהם, אני סובלת.

ובתכלס אני מפרסמת את זה פה כי זה טכנית ציבורי, טכנית אנשים יכולים לקרוא, אבל בו זמנית מי יקרא?

אני יודעת בדיוק מה אוכל אותי, אני לא מסוגלת להוציא את זה ממני, את המילים, את האשמה. אני לא יכולה לספר לאף אחד שזה קשור אליו, כי אאבד אותם.

אני תקועה בתוך הרגשות של עצמי ואפילו לא מצליחה לכתוב אותם בצורה הגיונית, אני רועדת ללא שליטה.

ואני לא רוצה לדבר על זה כבר, במיוחד עם אלו שלא קשורים, אני רק זקוקה ליחס.

אני מרגישה שהעולם קורס עלי, אני צריכה להגיע לארץ ולצאת מהשיגרה פה כי אחרת אני אמשיך לשקוע ברחמים עצמיים.

ואני אוהבת את ברלין, לא רע לי פה, אני פשוט צריכה לצאת לקצת.

אני צריכה את אמא. 

אני מפחדת אני קרועה מפחד אני רוצה לצעוק ואני רוצה להפסיק להאשים את הסביבה ואנשים אחרים בלמה אני איפה שאני עכשיו ולהתחיל להבין שאלו הבעיות שלי, ואם אני לא אדבר או אטפל בהם, אני אתמוטט ואז אאבד את האנשים שחשובים לי בכל מקרה. 

זה מזכיר לי אותך