"תראו אותי, אני שמח סתם פתאום (: "

קשה לי,קשה לי אפילו מאוד.

אופ עוד פעם התחושה הזאת שאני הולכת להיכנס לדיכאון די כבר אין לי כוח לזה באמת..

אני לא יודעת מה לעשות כי אין לי אני מרגישה כלכך חסרת ערך,שאני לא עושה כלום משמעותי בחיים שלי חוץ מלהיות קיימת שגם את זה

אני עושה דיי גרוע.

הכל נעלם לי,הכל.

את הכל לקחו מימני,הכל.

איפה החברים שלי?איפה כל הדברים שהייתי פעילה בהם?איפה השמחה.?המעורבות?ההצלחה?

אין לי כבר כלום,לא נשאר לי כבר כלום,כמה צפוי שאני בסוף לבד לא שציפיתי למשהו אחר.

כי אני לא מספיק טובה בשביל כולם.

אני חופרת להם,רוב הפעמים אני צועקת,אני לא כמוהם ואני לא רוצה להיות כמוהם .

אני רק מחכה ליום שיהיה לי סופסוף מישהו,חבר,אוזן,שיהיה לא נורמלי כמוני,משוגע כמוני,חופר כמוני,שיקבל אותי כמו שאני ולא ירצה שאני השתנה..

יש כזה מישהו בעוולם?!

דיי כבר נמאס לי ללכת לבית ספר ולהיות לבד,באמת שנמאס לי.

כל היום אני או בטלוויזיה או על המחשב כי אין לי דברים אחרים לעשות,אין לי חברים שרוצים לבלות איתי אין מישהו שרוצה להיות איתי.

נמאס לי להיות בלתי נראת,אבל היי לפחות אני טובה במשהו =\

אני פשוט כלכך פתאטית שאני חושבת שעוד יהיה כמו שהיה פעם,פשוט כלכך פתאטית.

אני כלכך מטומטמת,שכנראה כמו כולם אני גם בורחת מעצמי...עד כמה אפשר להיות לבד כמו שאני עכשיו.?