אמרתי הרבה, עשיתי הרבה, הראיתי הרבה, ראיתי הרבה
שמעתי הרבה, אבל אף פעם, לא הרגשתי הרבה.
תדפדפו אחורה בבלוג, ותראו כמה פוסטים דומים יש, על בנות שונות.
כמה פעמים אמרתי 3 מילים מסוימות, שלא היו שייכות, לא היו אמיתיות.
הייתי אומר הרבה דברים, ובלב,בתוכי, ידעתי שזה לא אמיתי.
אבל תמיד ידעתי שתגיע הנקמה. שמישהו,משהו, יתנקם בי.
וזה הגיע.
עכשיו, כשאני אומר "אני אוהב אותך", ובאמת מתכוון לזה, היא לא מאמינה.
היא יודעת על העבר שלי, היא יודעת שהייתי זורק מילים באוויר, היא יודעת הכל.
דבר אחד היא לא יודעת, היא לא יודעת כמה אני מתכוון לזה, כמה בכיתי בגללה,
כמה פעמים מצאתי את עצמי חושב עליה באמצע מבחן, הפסקה, יציאה, מקלחת,
וכל זה בלי לשים לב. היא לא יודעת שכשמעתי שהיא שוב הייתה עם האקס שלה,
נכנסתי לחדר שלי, צעקתי על ההורים שלי, רבתי עם חברים שלי, לא יצאתי יומיים
ורק בכיתי, והפעם- דמעות אמיתיות. דמעות שמבינות שאני מאבד אותה.
הדמעות מבינות, אני לא. אולי כי אני לא רוצה..
הרבה פעמים צעקי זאב, זאב, והוא לא באמת הגיע.
ברגע המתאים, שבאמת הגיע זאב..זאב לבן, טהור, אמיתי,
צעקתי, וכולם צחקו. צעקתי, וכולם סתמו אוזניים. צעקתי, ולא יצא לי קול.
הייתי צריך להקשיב לסבא כשהייתי קטן, ולא סתם להגיד זאב.
ועכשיו, מרגיש לבד, מרגיש אהבה, ולא מבין למה כולם כלכך רוצים לאהוב.
בוכה, מנסה לצעוק, ואף אחד כבר לא שומע.
וזה מגיע לי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
DoubleDe