אין גלות, אין!!!

הימים האחרונים הם כמו נטל בשבילי.

הדבר שאני הכי רוצה כרגע,
זה לברוח.
רע לי.
כל יום שעובר, התחושה הרעה שלי רק מתחזקת.
ואני חשבתי שהוא אוהב אותי.
נמאס לי.
אני רוצה לפסיק את זה.
זה רק עושה לי רע.
אני היחידה שרוצה את היחסים האלה.
זה לא אמור להיות ככה.
כמה שהוא מתוק,
מקסים,
אכפתי,
רגיש,
מתחשב,
מדהים.

מושלם .
זה לא הולך.
אני מעדיפה לעצור את זה פה.
מספיק דמעות נשפכו.
לא עושה לי טוב.
אני לא יודעת מה לעשות כרגע.
אבל הכי נכון,
במצב שאני עומדת בו,
זה להתרחק,
כי מיום ליום אני נפגעת יותר.
וזה לא רק הוא.
זה הסביבה שלי.
אני צריכה כמה ימי רגיעה.
לנוח עם עצמי.
לנשום עמוק,
ולהחליט מה לעזאזל אני עושה.
כי כל הצומי שאני דורשת לא תורם לכלום.
וכל החיבוקים האלה גם לא תורמים.
וכל ה"אהבה" שאני מפגינה בימים האחרונים, זה לא מאושר או שמחה.
זה מבלבול.
אני נהיית בן אדם אני לא רוצה להיות.
אני מגיעה לרמה, שבחיים לא חשבתי שאני אגיע אליה.
וכל זה בשביל הרושם,
בשביל לטפח ת'אגו,
בשביל שיגידו כמה אני מצחיקה.
אבל זה עושה לי רע.
ואני רוצה להפסיק.
ואולי זה מצחיק.
אתכם.
כל כך הרבה רגשות טמונים בי כרגע.
עצב,
שמחה,
געגועים,
בלבול.
אני לא בן אדם שאני רוצה להיות.
אני מישהי אחרת.
אני לא אמיתית.
אני לא עצמי.
אני רק רוצה חיבוק,

שיגידו לי שהכל בסדר.
שזה עבר.
שאני כבר אדע מה אני רוצה מעצמי.
אני לא יודעת אם זה תקופה טובה,

או רעה.
אני שוברת ת'ראש מה לעשות,
אבל בתכלס,
רק באלי לבכות.
להוציא אותו מהחיים שלי.
להיות אני.
לחייך חיוך אמיתי.
להיות מאושרת.
אני לא יכולה להיות אופטימית.
אני צריכה ת'תמיכה הזאת.

"עזבי, אני אפסיק לדבר, בשביל שלא תריבי גם איתי"

אולי זה בציניות,
אולי זה לא אמור לפגוע.
אבל זה הכי פוגע שיש.
ציניות זה הדבר הכי פוגע שיש.
פורים, צריכים להיות שמחים.
קודם אני אמצא ת'חיוך,

ואז נדבר.