בזמן האחרון אני מכונסת בעצמי. לא רוצה לכתוב כאן.
מה שכן רציתי לספר על החבר שלנו, ההוא שיש לו פנטזיות אלימות, הייתה פגישה נוגעת ללב שבמהלכה בין השאר אמר שמרגיש מאד רגוע אצלי ורוצה לישון. ושתקנו לפרקי זמן שבהם הוא נח, אפילו לא התאמץ לחייך. ישבנו וראינו זה את זו מזווית העין, נושמים בשקט. זה היה אינטימי כמו לשכב במיטה ולהתבונן בתקרה ביחד אבל גם בנפרד. לאט לאט מתגלים שורשי הפנטזיות. עולים כמו עשן סיגריות שחודר לאף.
הוא היחיד שהגיע, כל האחרים ביטלו, וגם אני מגיעה מאוחר, החופשה והחום בחוץ משפיעים, הייתה לי גם הדרכה מאד טובה שסידרה לי את הראש קצת.
הכאב כמו גוש שנודד מהגרון אל הבטן אל קפלי הזרועות, שם יש לי פריחה. השקט כמו קערת זכוכית עגולה שבתוכה כעך יחיד שחתיכה ממנו חסרה. נשרף לי סיר עם אורז, כל כך שצריך לזרוק את הסיר, אין סיכוי שאצליח לנקות. גם לפני שבועיים בערך נשרף סיר אחר, אבל הוא היה סיר איכותי אז אחרי כמה ניסיונות להרתיח עם טבליות של המדיח ועוד משהו ששכחתי מה, שלא הצליחו, חיכיתי כמה ימים עם מי ההשריה ואז קרצפתי בעזרת צמר ברזל. אבל הסיר הנוכחי אבוד - המתכת לא הייתה משהו, והאורז שבתוכו נשרף כמעט כולו :) נורא ואיום. בעקבות הדרכה שקיבלנו ממכבי אש לא מזמן בעבודה, החלטתי לקנות מטף כיבוי, ושכחתי, ועכשיו נזכרתי - עם היסטוריה כזאת של סירים שרופים, אני חייבת מטף כיבוי. הבעיה שלי היא עם תבשילים שצריך לבשל לאורך זמן - זה היה אורז מלא. אני צריכה להישאר במטבח עד שהאוכל יהיה מוכן (לא תמיד זה עוזר :( אולי צריך להשתמש בשעון? לחשוב על שעה מסוימת שצריך לבוא לבדוק.
הגעגועים שורפים כנראה, מכלים את האורז בעשן. אני לא יכולה להסביר.
קטעים מזמן אחר
הדממה השוררת כשאני בלי
חמימה כפוך לא מוחשי
הילד שחיפש אותי בכל הקומות ובכה לא הגיע
אימו חשבה שהיום יום אחר
המתנות שהכנתי נשארו מיותמות על השולחן
האשמה לא פגה והמרחק בינינו התייבש והתקשה כמו קרום
ממתין לדמעות מלוחות שימיסו או לנשיבת נשימה שתפשיר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
