music for the dark corners

כל אחד והפינה שהוא מייחד לבלוג שלו. 

חם היום, אבל כעת כשאני בבית, רחוצה, בשיער רטוב, גופייה, כפכפים ומכנסיים ארוכים, אני מרגישה את החום אופף כמו, כמו, אין כמו מה. כמו שחום אופף ואור פנימי מאיר את עינייך, מאיר את פנייך מבפנים. את נזכרת לשמוט את הכתפיים, מאז שנזכרתי בזה קל יותר לשמור על ראש זקוף. הכל בגלל הכתפיים, כמה שזה משפיע על הפנים, שפתיים, יציבה. את מרגישה את המרפקים, שמוטים ומצביעים אל הרצפה, כפות הידיים נשענות על כריותיהן בקצה שולחן העץ הרך, אצבעות הרגליים נשענות אל השרפרף. אני נמוכה מכדי שהרגליים יגיעו אל הרצפה :) צריך שרפרף. אני נזכרת בס' שהיה חבר לתקופה קצרה כשהייתי בת עשרים ו, והוא היה 2 מטר גובה, והתלונן תמיד שהכל בבתים ובכל מקום תמיד נמוך לו מדי והוא כל הזמן צריך להתכופף, ואמר שבבית שלו הארונות יהיו גבוהים והכל יהיה גבוה ונוח. אז אמרתי לו שאם כך ודאי לא נחיה ביחד, כי אני רוצה שהכל יהיה נמוך ובגובה שלי. בסוף התפשרנו על סולמות קצרים שיהיו בכל מקום. אנחנו באמת לא חיים ביחד והוא מצא לו אישה גבוהה :) אני מצאתי גבוה אחר, אבל התגרשתי ממנו לבסוף. זה כמובן לא קשור. סתם אסוציאציות במחרוזת, בטח כדי לא לחשוב על משהו. על מה? כלב נובח :) הנה עוד אסוציאציה, דימוי. זה הכלב השחור הגדול ששומר בפתח השאול. זה לא משחק, את יודעת. מי הייתה שם, פנלופי או פרספונה? מי האמא מי הבת. הבת שלי יצאה לפעולה. היא צומחת ויפה מיום ליום. וגם אהבתנו. היא תגדל ותהיה אישה צעירה מקסימה. היא דומה לי מאוד, אבל גירסה יותר מוצלחת בכל :)

יש לי את הטלפון של דני, אבל אין לי כוח לסמס אליו (המנהל של בי"ס). חוץ מזה.. חוץ מזה שכחתי. מה?? נו... אהה. האם אומרים את השם שלו פולהן או פרהן? בכל אופן, איך תביני בכלל? אחרי עשרים דקות של קריאת שפתיים באנגלית אני מתעייפת מאוד. מסתכלת אין אונים בפנים שקשה לי להבין מה הן אומרות. זה לא תמיד היה כך, אני זוכרת כשהייתי בת עשרים ו, ועבדתי חודשיים במחנה קיץ ליד בוסטון, דווקא השתפרה לי מאוד האנגלית. אבל היו איתי ישראלים, זה לא היה אינטנסיבי כל כך. מעניין שהרבה אנשים שעובדים בים (הוא מהנדס ימי. מה זה אומר? מהנדס את הגלים? סתם, אני יודעת שלא. אולי מצייר את הדגים האחרונים שנותרו בים?) מה מעניין? שכחתי :) אני בפיזור נפש. הנפש שלי מפוזרת פה ושם. מתי יביאו את הסושי, נאכל ונלך למיטה, עם ספר, אולי עם ספר הקיץ של טובה יאנסן שהגיע בדואר. לו היו לספרים רגליים (דקיקות כמו ציור בעיפרון) הם היו עומדים לרוחב מיטתי, פתוחים קצת, ומביטים בי, אחד מהם (מאושר) מונח על ברכיי ואני קוראת בו. אבל נצבט הלב על הזנוחים, אולי נשעין אותם לצידי הגוף, שימתינו אבל במגע. קחי עוד כדור אחד שמרפה את השרירים (הרופאה נתנה בשביל הגב) זה אמנם עזר מאוד לגב (אפילו לכמה ימים, הספיק אחד) אבל כל השרירים נעשו רפויים והייתי כל כך עייפה :) אז למה את רוצה לקחת? בשביל ההרגשה הזאת של הרפיון והעייפות המטרידות :) 

זה עוד גירסה של הפיז'מה של סבא (עיבוד שלה, או פיתוח של רעיון) וצילום גם לא כל כך טוב כי לא סרוק. אבל אין דבר..

לפעמים אני באה לכאן כדי להכנס בפנים, לצלול כמו שקראתי לזה כמה פעמים בעבר. אני יכולה לכתוב רשימת מצאי של יומיומי, כמו במשחק שאני זוכרת ממנו רק את ההקשה בגב ו"איפה היית ומה עשית". או שמא זה היה "המלך אמר". הייתי במקום אדום בעל צורות שחורות מוזרות, זחלתי על גביו מעלה מעלה עד שנפלתי מקצהו (נשמע די תולעי :)

טוב. נחזור לרשימת המצאי. רשימת המצאי היא דרך לחבב את מה שאת עושה ולהפוך את החלקיק הזעיר עד בלתי נראה הזה מהיקום לבעל משמעות זעירה ורגעית גם היא, חולפת כמו אינספור הפוסטים שעברו מאחוריי 

לביבות בטטה ולביבות קישואים (אפויות, אין לי סבלנות למחבת, ועל נייר אפייה משומן זה ממש כמו לטגן). פרוסות של ירקות צלויים עם מלח גס ושמן זית (אנטיפסטי נכון?): שומר קולרבי קישוא בטטה תפא. לא היה מקום לכרובית, ביום אחר. הקישוא הצלוי מאד מאד טעים. אורז וביסלי שניצל (חזה עוף חתוך לרצועות ומטוגן כמו שניצל, זה יוצא פריך וטעים מאוד. הילדים מאד אוהבים, ובכל מקרה זה מה שהגדול אוכל). עוגת וניל (ספוג) פשוטה (אתמול מישהי הביאה למפגש והיתה מאד טעימה. שלי דומה אבל לא יצאה כמו שלה. אני צריכה לשאול איך עשתה). עוגת שוקולד שחלק מהקמח החלפתי באגוזי פקאן טחונים דק. עוד לא טעמתי. אין לי מה לספר. כלומר יש לי. היה לי פה קטע שלם שגזרתי והדבקתי במקום אחר. כולנו מצנזרים את עצמנו לא?

שכנים שלי מהדירה הקודמת הזמינו אותי אתמול, לראות אצלם סרט. ירד גשם בדרך. הפיצה הייתה קצת יבשה משום מה. אכלתי קליפות תפוזים מצופות שוקולד מריר. שתיתי יין אדום שהיה לו טעם יבש כזה, ונהניתי מזה, זה היה כמו חוש הומור יבש. לא ראינו את הסרט עד סופו (כלומר אני לא ראיתי) כי היה מאוחר ודיברנו הרבה בהפסקות והייתי עייפה. את נדה ממקום למקום כמו היו אלה תחנות אוטובוס אליהן את נגררת אבל האוטובוס לא בא. עבר למקום אחר, ולא שמת לב שתלו מודעה. אני רוצה לחשוב רגע על האופן בו אני משתמשת בסוללות שלי, משהו לא נכון שם, וקשה לי להתבונן מלמעלה. אני לא ציפור, לכל היותר תולעת :) מה יהיה עם התולעים האלה שלך?

אני מדמיינת שהמיטה, כשנרדמים, נפתחת כלפי מטה - מה שמרגיש לך כמו מזרן אינו מזרן, זו אשליה זמנית למתי שאת חושבת שאת ערה, אבל בעצם את ישנה. כשאת חושבת שאת ישנה, את מתעוררת והמזרון תחתייך נעלם ואת נשמטת מטה למקום אחר, שם יש חיים שונים לגמרי (את מגלה שאת בכלל עגבנייה בגן ירק קטן בבית בצפון, נניח בדנמרק, וקיץ עכשיו, ושמש זורחת מעלייך והעלים הירוקים מדיפים את הניחוח הנפלא של גבעולי עגבנייה טריים, ואת אדומה בהירה ומרגישה איך השמש מאדימה אותך עוד ועוד, את מלאה מבפנים בבשר הקשה ותאייך מלאים עסיס). "אנחנו חומר, שממנו עשויים החלומות, ואת ימי חיינו הקצרים אופפת תרדמה" (שייקספיר, מתוך "הסערה")

מוסיפה ציור. מזמן לא ציירתי בעיפרון. הציור הזה הוא לפי פרט מתמונה שלי ושל סבא שלי (ציירתי את השמלה שלי והפיז'מה שלו)

כן, להתרכז במה שאת רוצה שיהיה. זה כמו כרית אוויר מנופחת במכונית שעברה תאונה - כאילו עברת איזו תאונה פנימית, וכרית מנופחת גדולה מונעת ממך לחשוב.

יש לי את ס', ש', א' ואז לכתוב קצת והביתה. אני עייפה, יש לי בזמן האחרון כאבי גב עליון מוזרים. כשאני שוכבת על המזרון בסטודיו כואב לי מאד הגב. רק במהלך החימום והעבודה זה משתפר.

לצד הכתיבה בפרומיתאוס (תוכנה של דיווח על טיפולים) אני זקוקה לדף הפתוח של הבלוג או המחברת הקטנה, לכתוב את מה שאין לו מקום בפרומיתאוס. צריך לקרוא לזה הסיזיפוס ולא הפרומיתאוס :) אם כי גם פרומיתאוס נענש, הרי.

לטוס, לחוץ לארץ

חוץ לכאן

למה את ככה?

ככה.

חוץ מזה נפגשתי אתמול עם ר', החברה מגיל 16, שגרתי איתה כשהייתי בת 19 או 20, כשעזבתי את הבית. היא נתקלה במישהי שמכירה אותי עוד מהיסודי. לא זכרתי אותה, ואתמול היתה פגישה משולשת. ראיתי בבית הקפה את א' (כולם היום אותיות קידוש אפורה..) זה היה לא פשוט לראות אותו, אבל לא נורא. ראיתי שהוא רוצה שאזהה אותו, אבל הסתתרתי מאחורי הראייה המטושטשת שלי מהזמן האחרון והחושך היחסי בבית הקפה. 

הנה מגיע סיזיפוס - אני רואה אותו דרך הזגוגית העמומה של הדלת. מחכה בחוץ. דרך איזה תפוח הוא זחל הפעם?

יש לי שלושה ילדים: הגדול, הקטנה ואני. כל אחד מאיתנו בעייתי בדרכו. אני רוצה להתפטר מתפקידי :) שיסתדרו שלושתם בלי אמא. 

אתמול אצל הפסיכולוגית עם הגרוש (יש לך 6 דקות עד סיזי) אחר כך התעכבנו בחוץ, וראיתי שהוא רוצה לדבר, ודיברנו, בעיקר על הגדול, אבל היה שם משהו רך. וכרגיל אני חושבת למה אני לא מסוגלת (לשכב איתו) למרות החיבה, התקשורת הנעימה, זה שהוא נראה טוב. לא מסוגלת, וכמה זה חבל, כי הילדים וזה. אבל לא מסוגלת. הגוף יותר חזק והוא מחליט. יש לך 4 דקות - 

אני כמו הבובה-בהריון ההיא ששמטה כל הזמן את התינוק (מטופלת ילדה ששיחקה בבובה). בשלב מסוים לא יכולתי יותר והצעתי לקשור את בובת התינוק איכשהו אל האם, אבל גם זה לא הצליח. לפחות לא קשרתי אותה בעצמי :) היה לי קשה עם האם הזו שלא מצליחה להחזיק את התינוק והוא נופל שוב ושוב. ש' לא הגיע, כי הוא לא הצליח להתמודד עם שינוי השעה ואני לא זכרתי להזכיר לו. כנראה שבתוכי רציתי חופש היום. אז יש לי עכשיו 34 דקות ואני אוכלת סנדביץ' מרוח ברגשי אשמה עם זיתים. הסנדביץ' טעים אבל קצת עושה כאב בטן מר. נשמטים לך התינוקות מהידיים, אולי תשכבי במיטה, ותניחי אותם עליך, אולי הם יירדמו איתך, ואולי יזחלו ממך והלאה, כמו התינוק של פופאיי, שהוריו היו רודפים אחריו באטרף בעוד הוא זוחל על חוטי חשמל גבות וכל מקום. 25 דקות. וואלה הזמן באמת עובר לאט יותר ממה שנדמה לך, כשאת כותבת. יאללה לכתוב בפרומיתאוס, לגלגל אליו אבן חצץ קטנה נוספת. בחוץ אנשים מדברים בקול רם (וואלה, אטרקטיבי! צעקות! (אדישה לחלוטין. אסגור את הדלת). (פרומיתאוס בן זונה לא נפתח. נזכרתי - אמרו שיהיו בו תיקונים היום בצהריים. טוב אז לא צריך, שיזדיין. נכתוב בפסיכיאטריה. אה גם זה לא נפתח, שכחתי שהם מחוברים.)

הרי אפשר כל כך ליהנות - מגופך, כשהוא נראה כמו שאת רוצה, מהבית, מדברים שנאפים בתנור. מהילדים אם הם מרגישים טוב. עד שירגיש טוב (הגדול) ייקח זמן. קשה מאד לראות אותו בהרגשתו הלא טובה, בשבריריותו, אבל "את בדרך הנכונה" כמו שאמרה המדריכה. ואני במקום טוב, והטוב הזה ממלא את העיניים בדמעות של אסירות תודה (לא עכשיו! יש עוד את א' (תשע עשרה דקות וצריכה לשירותים)). כמה דברים טפשיים ממלאים את השכל הטיפשי. שלולית גשמים ישנה קצת, שעם קצה מגף הגומי את טופחת בשוליה דווקא, לראות מה יקרה אם תדרכי בדיוק על השוליים. לא קורה הרבה, כי אין שם כל כך הרבה מים. קצות האצבעות כואבות מעט, כשאני מחכה לחשוב, אני מרגישה את המקשים מכילים אותן בדיוק, ואת הרטט

א' יגיע, ישב בכל כובדו בכורסא מולי, יציץ בי מבעד לעיניים כבדות עפעפיים, עייפות מכובד הקיום, יחייך קצת וישאל אותי לפני שאספיק לומר מילה "מה העניינים", כאילו שאני המטופלת. כל הפגישה אני מוצפת בתכנים שלו, מבפנים - רוב הפעמים שאני שואלת כדי לבדוק אם זה שלו - זה מתברר כשלו ולא שלי (נו, את לא שמחה? מטפלת מוצלחת שכזאת.. מזכיר לי שהגדול קורא למטפלת שלו "הזאתי" :) לא, אני לא שמחה. אני מדוכדכת. מדוכדכת עם דגש בכ'. חצץ כזה. אני מדוכדכת דיכדוך של מותרות (שלוש דקות!!!!! ביי)