הרגשתי צורך ענקי לפתוח בלוג להוציא את מה שאני מרגישה ואמנם גם זאת עם גבולות מסויימים.

זה לא עוד אחד מהבלוגים שיספרו על חיי היומיום, אלא על המשמעות, ההרגשות וההשלכות של החיים.

ייתכן ומה שאני כותבת פה עכשיו הוא ממש לא אני כי השעה מאוחרת יחסית, ועבר עלי יום מוזר ביותר וכאן הסיפור מתחיל:

מצד אחד אני הבנאדם הכי מאושר בעולם - מצאתי אנשים שבאמת אכפתיים ודואגים לי אוהבים ושומרים עלי, וכך אני מתנהגת אליהם. ומצד שני אני מרגישה נורא מוזר, בחיים שלי לא הרגשתי כך, הכל נפלא וטוב אבל עם זאת תחושה אפלה כזאת שלא נותנת את ההרגשה הטובה. ואני לא מדברת על ריבים עם אנשים או דברים כאלה כך שלקוראי הבלוג לא יהיו השלכות [אני פונה פה אל אריאל שאני מקווה שיסתדרו העניינים בקרוב - אני מבינה אותך אם תאמיני או לא]. אני מדברת על מעין תחושת רייקנות וטיפה פחד מהעתיד [אהמ שחר אהמ] למרות הרצון לחוות דברים חדשים ולהנות מהרגע כמה שיותר.

שלכם מיטלי 3>