חיי בלרינה ~ סיפור .

חיי בלרינה- פרק 1

"תאחזו בבר  ופלייה, רלווה.. פלייה רלווה, ושוב כן יופי בנות טוב מאוד...." אמרה מיס הארט.
כל הבנות היו באותו רגע כמו חיילות שביצעו פקודה ומילאו אחר הוראותיה של מיס הארטי, כל אחת נתנה את הכי טוב שלה כדי להרשים את המורה, כמו בקרב על המקום הראשון.
"זהו בנות נגמר השיעור, ואל תשכחו השיעור הבא מתחיל מוקדם מעט מן הרגיל, יש לנו דברים להספיק ! "
יצאתי מן השיעור בתחושת סיפוק, באמת נתתי את כל כולי,  לבשתי את הטרנינג האדום הצמוד מעל הגרביון וקפוצ'ון לבן עם כיתוב באותיות בולטות, נעלתי את נעלי האולסטאר הכחולות שלי
ויצאתי מהסנטר, מרכז קניות שבו מתקיים שיעור הבלט.
הגעתי הביתה, למזלי כמה דקות לפני תחילת הגשם,  עברתי במטבח ואמרתי שלום לשני אחי שבדיוק הכינו את ארוחת הערב.
אמי היתה בפינת העבודה שבסלון, בקושי התייחסה לכך שנכנסתי הביתה, לא טרחתי אפילו להתחיל לדבר איתה.
עליתי אל חדרי,  פשטתי את בגדי ונכנסתי אל  המקלחת, צמרמורת משונה עברה בגופי, זה היה קצת מוזר לא הייתי בטוחה אם זו צמרמורת של פחד או של סיפוק והנאה.
המים היו די חמים שטפו את כולי, הרגשתי שהליכלוך והזיעה נשטפים ממני... זו היתה הרגשה כל כך טובה ונעימה.
יצאתי מהמקלחת ולבשתי פיג'מה,  קראו לי לארוחת הערב.

ג'יל וג'ון שני אחי התאומים הגדולים, בני 19 בדיוק סיימו להכין את ארוחת הערב והגישו את הסלט על השולחן.
ואמי סוזן, סופרת מצליחה ביותר הועילה בטובה לפנות לנו זמן ולאכול איתנו ארוחת ערב..
"איך היה בשיעור קייט? " שאל אותי ג'ון.
"בסדר, אתה יודע כרגיל. אותם הצעקות ממיס הארטי אבל בסך- הכל כיף כמו תמיד"
"הפרק האחרון שכתבתי יצא פנטסטי..." קפצה פתאום אמי.
"יופי אמא אני באמת שמחה בשבילך אבל את לא חייבת לדבר על הספר שלך בכל פעם שאת רואה אותנו,  כי עם כל הכבוד לספרים שאת כותבת את רב היום מול המחשב מקלידה ובמעט זמן שאת מקדישה לנו,
את לא חייבת לדבר על העבודה, במיוחד לא בארוחת הערב שכולם ביחד, מה את אומרת? " אמרה ג'יל ונימת כעס נשמעה בטון הדיבור שלה.
"סליחה אנ...אני לא ידעתי שזה מעליב אתכם ילדים שלי..."
" מעליב? אמא זה יותר בכיוון של מרגיז, אם את רחוקה מלהעליב אותנו אם בכלל..." אמרתי בכעס.
שקט השתרר על שולחן האוכל שלנו....
"איפה אבא? " שאלתי.
" את באמת שואלת,  הוא כבר כמעט שבוע לא היה בבית.."
"כן, אני כבר שחכתי איך הוא נראה" אמרה ג'יל בציניות , כולם צחקו חוץ מאמא.
"תפסיקו, אבא עובד קשה כדי שיהיה לנו מה לאכול פה..." התפרצה אמא.
"מה אמא את רצינית, אנחנו גרים בוילה, מחזיקים עוזרת בית שגרה כאן, אני וג'יל אוטוטו כבר עוזבים את הבית, ואת מכניסה לא מעט כסף הביתה אמא, אז תהרגי אותי אבל משהו חשוד כאן לא? "
"מה אתה מנסה להגיד ג'ון? .."
" אוי נו אמא, אל תשחקי אותה כאילו אין לך מושג מה הולך כאן,  זה ברור לכולנו כבר ממזמן שאבא לא רק עובד" אמרה ג'יל בהיסוס.
"מה את חושבת על זה קייט...?"
"אני... אל... אני לא יודעת, ז"א ראיתי את אבא רק לפני שבוע וכן אמא, אולי הוא באמת..."
"באמת מה...? " שאלו אמא וג'ון ביחד.
הסתכלתי על ג'יל שתתן לי מן אור ירוק כזה להגיד את מה שרציתי להגיד, כי אני חושבת שהיא די הבינה אותי, הסתכלנו אחת על השניה והיא סימנה לי 'כן' עם ראשה.
"בוגד בך ? " אמרתי, זה היה נורא דרמטי ואמא הסתכלתה עלי במבט של שנאה.
"אוי נו באמת קייט, אל תדברי שטויות.. אל תמציאי לי כאן סיפורי בגידות ואהבות די כבר  מה קורה לכם כולכם ?!.." אמרה אמא , כאשר הייתה על סף דמעות.
קמתי מהשולחן, לא יכולתי כבר לסבול את זה, כמה שאני מנסה להתחשב באמא שלי זה בחיים לא יצליח כי כל הקטע של הדמעות אולי היה אמיתי אבל  באותה מידה היה מזויף,
לא ממש ידעתי אם הדמעות היו בשביל להראות לנו שהיא באמת דואגת ושכואב לה, או שזה בעצם היה רגע של חולשה ? , מה קורה כאן ?
עליתי לחדרי,  על אדן החלון שמעל מיטתי הייתה קופסא קטנה בצבע כסף, אשר קשורה בסרט בצבע אדום והיתה קשורה לבלון, גם הוא אדום, מאוד התרגשתי זה כבר היה נראה משהו מסתורי , אך יפה.
פתחתי את הקופסה ו.......