| 8/2010
מהי אמנות?
מילון אבן שושן אומר: "יצירה ששוקעו בה כישרון רב וטעם מעולה; יצירה שיש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חוויה אסתטית: הציור, הפיסול, התיאטרון, הריקוד, הספרות, המוסיקה - אמנויות הן."
הגדרה קצת מיושנת. אם תראו כמה ציורים של רפי לביא או תשמעו את "המנדרין המופלא" של ברטוק, או תפגשו את אחת היצירות הכי שנויות במחלוקת שקיימות: 4:33, תבינו שההגדרה הזו לא מדויקת.
פעם זה נראה נכון, כשהמטרה של האמנים הייתה להנות את השומע, לתת לו תחושה של סיפוק. המוזיקה של מוצרט (ובכלל מוזיקה מהתקופה הקלאסית) מבטאת את ההגדרה הזו יפה - מוזיקה שכביכול אין בה רגש, והיא לא נועדה לרגש או לנפנף ביכולותיו הוירטואוזיות של הנגן, אלא להנות את השומע.
כיום ישנן יצירות כה רבות שלא מנסות להנות אף אחד, אלא לזעזע, להפחיד, להטריד, לשנות את הצופה. אמנות מחאתית ואמנות מודרנית לא נכנסות להגדרה הזו.
אחת ההגדרות הפופולאריות לאמנות היא הגדרת הכד: הכד נוצר כדי להכיל נוזל, יש בו צורך פרקטי לחלוטין. אבל אם תוסיף לו תוספת שתייפה אותו, שאין לה מטרה פרקטית, כמו ידית מקושטת, אז זו אמנות. כלומר כל מה שאינו נעשה לשם הפרקטיקה. גם בהגדרה הזו ישנה בעייתיות, כי היא כוללת רק אמנות פלסטית. מה לגבי מוזיקה? תיאטרון? איפה הפרקטיקה מתחילה ואיפה היא נגמרת? אפשר לפתור את זה ולאמר שהמוזיקה היא לא פרקטית בכלל ולכן כולה אמנות, ובכל זאת ישנה תחושה שמי שהגה את ההגדרה הזו לא חשב על האמניות שאינן פלסטיות.
חוץ מהבעייתיות, בהגדרה הזו יש חסרים רבים. מדוע האמנות בוערת בעצמות האמן? איפה המקום של הרגש בתוך האמנות? למה אמן מרגיש חובה להפיץ את האמנות שלו ולהגיע לכמה שיותר אנשים? בנוסף, ההגדרה הזו גם היא, כמו ההגדרה של "אבן שושן", מחברת בין אסטתיקה לבין אמנות, חיבור שבעיני הוא שגוי מיסודו.
אבל הבעייתיות הגדולה ביותר היא השאלה האם אמנות היא באמת מעבר לפרקטיקה ואין בה כל צורך? מדוע אם כך יש אמנים שלא מסוגלים לעשות דבר מלבד אמנות? האם היינו יכולים באמת ובתמים לחיות בלי אמנות? ולפני שאתם חושבים לעצמכם "בטח שכן" נסו להיזכר: כמה חברים יש לכם שכשהם לא שומעים מוזקיה למשך זמן רב הם מתחילים להתחרפן ולא מפסיקים לשיר שוב ושוב איזה שיר מעצבן שהם דבוקים אליו?
בבגרות הראשונה בתיאטרון - מונולוגים דיאלוגים - עשיתי מונולוג מתוך "אלזה" של מוטי לרנר. שיחקתי את אלזה לסקר שילר, דמות היסטורית שהייתה קיימת במציאות. משוררת גרמניה שעלתה לישראל בסביבות גיל 70, לא מתוך אידיאולוגיה ציונית, אלא בעקבות פעולות אנטישמיות שכמעט ועלו לה בחייה. במונולוג אלזה מקיימת ערב הקראת שירה בירושלים, ובקהל ישנם רק שבעה אנשים. למרות כל נסיונותיה להקריא את שיריה היא לא מצליחה בגלל האכזבה.
בשיחה (בבגרות בתיאטרון יש את ההפקה עצמה, וא"כ שיחה עם הבוחנת על ההפקה) הבוחנת שאלה אותי למה לאלזה חשוב כל כך להקריא את השירים שלה, וזו שאלה שלא יכולתי למצוא לה מענה, למרות שאני בעצמי כותבת שירים ואני מכירה כל כך מקרוב את הצורך להוציא את השירים החוצה ממני, לחלוק אותם עם העולם. היא הורידה לי על זה נקודה בטענה שהרצונות של הדמות לא ברורים לי מספיק.
כשהייתי בי"א השתתפתי בהפקה של י"ב - "ילד הפלא" של ג'ון מילינגטון סינג. מאחורי הקלעים הי"בניקים תלו שלטים עם משפטים על משחק ותיאטרון, ואחד מהם היה משפט של סינג: "כל אמנות היא תוצאה של שיתוף פעולה". המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה לא יכול להיות נכון, כי רק בתיאטרון יש תמיד שיתוף פעולה: בין שחקן לשחקן, בין שחקן לבמאי, בין במאי למפיק וכו'. אבל אחרי חשיבה מעמיקה יותר גיליתי את הצד השלישי: הקהל. בכל סוג וצורה של אמנות ישנו אמן וישנו קהל, ולדעתי מכאן נובעת ההגדרה של אמנות, ומהותה: שיתוף הפעולה בין האמן לבין הקהל. הקסם שנוצר בין הקהל לבין היצירה הוא האמנות. אותו קסם שנוצר במוזיאון לאמנות פלסטית, בהופעה של היהודים, בהצגה של הבימה, בקונצט של הפילהרמונית.
בלי קהל אין אמנות, רק יצירה. כשאני יושבת בבית ומנגנת לעצמי אלתורים אני לא יוצרת אמנות, אני רק יוצרת. בעצם, יצירה היא האובייקט, המוזיקה, ההצגה וכו', והאמנות היא מה שנוצר במפגש של היצירה עם הקהל. האמנות היא מה שנולד כשהקהל נכנס לאולם ומה שנעלם כשהקהל יוצא. האמנות היא אחד הקסמים היחידים בעולם שאין מאחוריהם טריק, והיא כנה לחלוטין.
תחשבו על זה,
יום טוב (:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
