אתמול הייתי בבית הספר שאני הולכת לעבוד בו השנה בפעם הראשונה. היום הייתי בפגישה עם הצוות שאיתו אני אעבוד. יש לי הרגשה טובה של התחלה.

לפני כמה ימים מצאתי במחשב שלי כתיבות משנת 2007, כלומר מכיתה ט'. אני עומדת לעבוד עם ילדים בסביבות הגיל הזה, ואני פתאום מבינה את הקשר של הילדה מכיה ט', שחשבה בתמימותה כמו כל כך הרבה ילדות בכיתה ט' שהיא הכי בדיכאון בעולם ואף אחד לא מבין אותה, לבין הילדים שאני הולכת להדריך, לחנוך, ללמד.

כבר הספקתי לשכוח כמה רע היה וכמה קשה, וכמה גרועים היו היחסים שלי עם אמא וכמה שהתקשורת בנינו הייתה לקויה. כמה הרגשתי שאף אף אחד לא מבין ולא יבין, וכמה הרגשתי לבד עם זה.

הלוואי ומישהו היה אומר לי אז שאני לא לבד, אבל אף אחד לא אמר, ומסביבי כולם נראו בסדר. לא כאילו גם הם עוברים משברים קשים ומתעסקים יתר על המידה בשאלה למה הם בכלל חיים.

אני זוכרת דיכאונות שאין להם סיבה שאני יכולה להסביר, אני זוכרת שנאה עצמית בלתי הגיונית, אני זוכרת תחושת אשמה על הכישלון שהרגשתי שאני, אני זוכרת שהייתי שורטת את היד שלי מרוב שנאה. אני זוכרת שחשבתי שאני לעולם לא אהיה מאושרת ואין לי סיכוי להיות, כי אף פעם לא הייתי מאושרת.

כהתבגרתי קצת מצאתי פה בישראבלוג נערים ונערות עם אותן תחושות. וכיום, ממרומי גילי אני יכולה לאמר להם במלוא הביטחון שזה יעבור. זה אמנם לא עובר סתם כמה לבד, זה דורש המון עבודה, אבל באותם נערים ונערות טמונים כוחות שהם עוד לא מכירים שיבואו לעזרתם בבוא הזמן.

אני חושבת שהסיבה העיקרית לתחושות שחוויתי הייתה שאני לא בת אדם רגילה. כלומר, אני "מיוחדת". אבל המילה הזו,"מיוחדת" מככסה הרבה דברים מכוערים במעטה בלתי מציאותי. הרבה פעמים, ואולי אפילו לרוב, להיות מיוחד זה חיסרון, כי אתה לא מתאים. אתה כמו חלק פאזל אדום שמנסים לתקוע בתמונה של שמיים. יש שתי דרכים להמודד עם המצב הזה: דרך ההתמודדות שלי הייתה לעטוף את עצמי בשכבות תכולות. וזה עבד טוב מאוד, והיה לי טוב בתוך זה. בתוך השכבות התכולות שלי מצאתי את עצמי, והצלחתי להתחבר לתמונה הקיימת ולהיות מאוד מוצלחת בתוכה. הפכתי לתלמידה מצטיינת, לאדם טוב יותר, שטוב לו. אבלגם שילמתי מחיר לא פשוט. ההתמודדות שלי עם העומסים הלימודיים השתמשה בכל הכוחות שהיו לי, ואת כל מה שחשוב באמת, כמו החברים שלי והרגשות שלי, הדחקתי.

השנה אני נפטרת מהשכבות התכולות, כי אין לי כבר צורך בהן. הגעתי לתנועת נוער ולקומונה שמתאימה לי, ומותר לי שוב להיות אני. ועכשיו, מתוך ההתמודדות החדשה והמלאה יותר שלי עם המציאות, אני יוצאת לעזור לנערים ונערות כמו הנערה שאני הייתי להתמודד עם המציאות הייחודית שלהם. להגיד להם את מה שלא אמרו לי: שאני חזקה הרבה יותר מה שנדמה לי, שאני בת אדם נפלאה, שהאושר נמצא מעבר לפינה, רק מחכה שאני אקרא לו לבוא.

אני מאוד מחכה כבר לפגוש את הנוער בבית הספר, לשמוע על החיים שלהם, על הקשיים שלהם, על מי הם ומה הם. ותוך כדי שאני מגלה אותם לגלות להם דרכים חדשות, מציאות חדשה, ובעיקר ללכת איתם יד ביד בתהליך הזה שבו, כמו שקרה לי, הם מגלים את עצמם.

ערב טוב, והפעם הכוונה היא במיוחד לנוער שאולי נקלע לפה, לבלוגי הקט, במקרה.