אז - מצד אחד שלג. העיר יפהפיה, אנשי השלג מגוחכים, כל כדור שלג שפוגע גורם לגל צחוק חזק יותר מקודמו, כולם מלאים בלבן ואיכשהו הלבן הזה עושה את כולם מאושרים.. רק חיוכים, וכיף וצחוק. יום חג בירושלים, עיר הקודש. אנשים מחייכים זה לזה ומאחלים זה לזה "יום שלג שמח!", בתי הספר סגורים והרחובות מלאים במשפחות וחברים, שנהנים ומתענגים על הקצפת המדהימה הזו.
ומצד שני - אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הגותי המחורבן הזה לא יוצא לי מהראש. הייתי צריכה לדבר איתו קצת? לנסות אפילו? ואולי גם היום, כשאני אצא לרקוד, הוא יהיה שם שוב? עם החברה החדשה, או עם אחד החברים הוותיקים שפעם הכרתי כל כך טוב? והאם גם הוא בודק את החיים שלי מידי פעם על גבי האינטרנט והפייסבוק, או שרק אני סטוקרית מספיק ומתגעגעת מספיק בשביל לבדוק פה ושם את העמוד שלו בפייסבוק ולהתרגש על שינויים קטנים?.. אם הוא אכן בודק, אני תוהה מה דעתו על התמונות שצולמו היום בשלג.. והאם הוא לא מצטער, היכנשהו באחורי התת-מודע שלו, על שאנחנו לא יכולים ללמוד יחד על מקרומולקולות ומרכיבי התא ולטייל יחד בשלג האבקתי והיפה הזה.
תמימות של ילדות. פעם בנים ובנות היו יכולים לשחק יחד, ולמי אכפת אם גם בנים אחרים משחקים עם החברה שלך, ולמי אכפת אם גם בנות אחרות מחבקות את החבר שלך. פעם חלקנו רק צעצועים, חיוכים וכיף. פעם אולי היינו יכולים לשחק יחד בשלג, וזה לא היה מותנה באהבה כובלת ומחניקה.
לעזאזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
