דיברתי אתמול עם החבר-לשעבר, אחרי שלא התראינו מאז יום רביעי.
כמובן שבאותו יום שכבנו, כרגיל.
דיברנו על המצב הנוכחי, על היותנו יזיזים שלא במתכוון.
הוא אמר שהוא היה רוצה לחזור, שנמאס לו להיות תלוי ככה באויר.
אני אמרתי שאני לא רוצה לחזור, ומצד שני אני מאוד אוהבת וקשה לי להתנתק.
סיכמנו שננסה להיות ידידים.
אמש, לאחר ההחלטה להישאר ידידים, החבר-לשעבר הגיע אליי כדי ללמוד יחד.
הוא הגיע בשש בערב, ואכן למדנו עד עשר בערב. למדנו ארבע שעות. כל אחד את החומר שלו.
אני ניסיתי להבין מהי שונות ולמה סטיית תקן היא בעצם השורש הריבועי של שונות, והוא ישב מטר ממני וניסה להבין קצת פיזיקה.
לבסוף החלטנו לנוח קצת, להפסיק ללמוד לכמה דקות, ונשאבנו לתוך סרט מטופש ששודר בטלוויזיה.
אחרי הסרט הסתכלנו קצת על תמונות שעל המחשב שלי, ואיכשהו הגענו לתמונות מאוד לא הגונות של שנינו יחד.
בתמונה הראשונה אני לובשת מעיל שחור ארוך, שיערי האדמוני נשפך על כתפיי.
בתמונה השנייה אני פותחת את המעיל וחושפת חזייה אדומה מתחרה, תחתונים תואמים, גרביונים שחורים עד אמצע הירך ומגפי עור שחורים.
בתמונה השלישית אני מחייכת אל הצלם, באותו לבוש, עושה פוזות למצלמה.
בתמונה הרביעית מככב האיבר של החבר-לשעבר, מוקף באהבה בשפתיי, שמוצצות אותו בתאווה.
בתמונה החמישית כבר רואים את חלציו של החבר-לשעבר צמודים לחלציי.
תמונות.. אממ.. מרתקות בהחלט.
מפה לשם העניינים התגלגלו, וכמובן שהמושג "ידידים" התעופף לו מהחלון בשלב זה או אחר.
שוב מצאתי את עצמי נאנחת בתענוג, גומרת סביב אצבעותיו של החבר-לשעבר, ואז מושכת את איברו לתוך שלי.
מפתיע, נכון?
אני לא באמת יודעת מה אני רוצה בשלב זה של חיי.
אני רוצה לחזור אליו, זה מגיע לתודעה שלי בהבלחות של געגוע ואהבה. אני כל הזמן משתעשעת ברעיון של לצאת שוב, להתלבש יפה בערב ולשבת יחד באיזו מסעדה ולהכיר אחד את השני מחדש. אני כל הזמן תוהה אם אולי הפעם זה באמת יהיה שונה, כמו שהוא אומר. אולי הפעם הוא יעריך אותי כראוי, ויהיה לנו טוב יחד. אולי הפעם נצחק יותר ונשתעשע יותר ויהיה לנו כיף יחד.
ויחד עם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות - האם דברים באמת ישתנו. הרי אנחנו אותם אנשים שהיינו גם לפני שנה, וגם לפני שנתיים.
הוא עדיין אדם שאינו מחייך הרבה, עדיין אינו צוחק. עדיין אדם שכובד משקלם של החיים מעיק על צווארו, והוא עדיין אדם שאין לי על מה לדבר איתו.
אם קודם לא היה לנו על מה לדבר בגלל שאנחנו מדברים כל יום, לטענתו, אז כעת אין לנו על מה לדבר בגלל שאנחנו לא יחד ובגלל שאנחנו מנהלים חיים נפרדים.
אני לא באמת רוצה להכניס את הגותי לשיקולים האלה - אבל איתו למשל הייתי מדברת כל יום, ובכל זאת תמיד היה לנו עוד על מה לדבר. הוא היה חולק איתי את חייו במילים, בסיפורים ארוכים שלא נגמרו לעולם, בבדיחות משותפות ואוצר מילים מיוחד רק לנו.
ועם החבר-לשעבר.. פשוט אין לי על מה לדבר.
אם אני מספרת לו על היום שעברתי, או על השטות שחשבתי עליה, או על הפגישה החשובה שנכחתי בה - הוא ישאל שאלות, יתעניין, ושם זה ייגמר.
הוא לא יספר חזרה. הוא לא יזרום עם השיחה.. ואולי זו אני שלא זורמת?
ואולי הזרימה בינינו פשוט חסומה? אולי יש איזשהו סכר בלתי נראה שעומד בינינו?
ופה נכנס גם שיקול נוסף, שאינו קשור כלל לחבר-לשעבר: ומה עם משהו טרי? חדש? מרענן? אני מתגעגעת להתלהבות, להתרגשות. לציפייה לקראת הפגישה הבאה. אבל האם זה שווה את זה? אולי נועדנו להיות יחד ואני מפספסת פה משהו?
ושוב - אולי לא נועדנו להיות יחד, ואני מפספסת משהו?
האם הגורל באמת קיים? האם אני אגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, ללא קשר למעשיי והחלטותיי?
האם אני באמת אמורה להיות עם אדם אחד, שנבחר בשבילי מראש ביום שבו נולדתי? ואם כן - האם החבר-לשעבר הוא אותו אדם, או שמא זהו מישהו אחר?
ואפילו לא החלטתי עדיין אם אני מאמינה בנישואים או לא..
לילך.
מבולבלת, מתוסבכת ושבורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
