בואו נעזוב לכמה דקות את כל הרגש והבדידות והעצבות, כי גם הנושא הזה קצת התפתח בשבוע האחרון, אבל יש לי נושא נחמד יותר לכתוב עליו.
המשפחה הנהדרת שלי.
חזרתי הביתה ביום חמישי לסוף השבוע, כרגיל. הגעתי הביתה, אחרי נסיעה של שעה, מתרגשת לגמרי לקראת האוכל הביתי של אמא שמחכה לי במקרר. אני נכנסת למטבח, פותחת את המקרר, ו.. פסטרמה. כל המקרר מלא בפסטרמה. אין קופסה אחת של אוכל ביתי, אבל יש המון המון ה-מ-ו-ן פסטרמה.
עולה לחדר השינה שלי, עוברת לפיג'מה, נכנסת למיטה ומדליקה טלויזיה. כן כן, אחרי שבוע של עבודה קשה אני מזפזפת ובונה לי לוח תוכניות לערב שלם: בשעה הזו אני אראה את הסרט הזה, מיד אחריו את הסידרה הזו, ואז את הסרט הזה ואת הסרט הזה וגם את זה. בקיצור - בונה לעצמי לוח זמנים מאוד מרתק לשבע השעות הקרובות לפחות - וכל זה במיטה. מתחילה לראות את התוכנית הראשונה, ו..
מתעוררת כעבור שלוש שעות, מבינה שלא ראיתי את התוכנית הראשונה אפילו עד האמצע.
נרדמתי. כל התשישות הזו פשוט הפילה אותי לתוך תרדמת עמוקה של שלוש שעות.
יורדת למטבח, מגלה את אמא יושבת לה כרגיל ליד המחשב ומשחקת לה באיזה משחק אינטרנטי חסר מטרה.
לוקחת לי כוס מים, מתיישבת לידה, מתחילות לפטפט, לנתח את החיים.. אני מספרת לה על הגותי, על ההתפתחויות האחרונות.
ואז אחי הקטן מגיע הביתה, לאט לאט גם אחי הגדול מתעורר לו מהנימנום מול הטלויזיה, ואז..
אחי הקטן: "אני גווע מרעב! מישהו רוצה להזמין אוכל?"
כמובן שתוך חצי שעה ישבנו כולנו במטבח עם המבורגרים עסיסיים, השעה הייתה כבר 1 בלילה, ואנחנו יושבים, אוכלים, צוחקים ומפטפטים.
מסיבת פיג'מות, אמא קראה לזה.
אחי הגדול נוסע בשבוע הבא לדנמרק, ובכל פעם שמישהו אמר את המילה דנמרק - אחי הקטן ואני אמרנו "וו הוו!" בקול שמח ומתרגש.
משהו בסגנון..
אחי הגדול: לא בא לי לנסוע לדנמרק..
אחי הקטן ואנוכי: דנמרק, וו הוו!
ונקראים מצחוק..
עוד מלא בדיחות, מלא צחוקים, וישבנו לנו ככה עד איזה 3 לפנות בוקר, אמא, הבנים ואנוכי.
היה נפלא.
התמלאתי באנרגיות חיוביות לשארית השבוע.
הו, אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי!!
מאושרת. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
