יומיים מטורפים והזויים עד צחוק.
זהירות, פוסט ארוך במיוחד. אולי גם קצת מייגע, למי זה לא מעניין אותו.. בקיצור - אפשר לדלג. =)
אני לא זוכרת מתי כתבתי ומה, אבל אני אסכם את החודש האחרון ב: אני אוהבת את הגותי.
חושבת עליו המון, מדברת איתו בכל הזדמנות, רוצה רק לחבק ולאהוב אותו.
אני גם לא בטוחה עד כמה הזכרתי את זה כאן, אבל יש לו חברה.
שזה כמובן לא בעיה בכלל, כי אני לא באמת מוכנה
כרגע להיכנס לקשר.
כל השבוע שותפותיי לדירה ואני מתכננות מהלך מטומטם אבל כייפי עד כאב: לצאת לרקוד ביום חמישי בלילה.
למה המהלך נראה לנו כל כך מטומטם? כמה סיבות הגיוניות מאוד (לפחות בעיני אחרים):
1. יש לנו לימודים בשעה שמונה בבוקר ביום שישי, שיעור חשוב אפילו.
2. המסיבה שרצינו ללכת אליה נערכה בתל אביב.
ואנחנו גרות ב.. ירושלים.
יום חמישי סיימתי ללמוד בשעה שבע בערב, הגעתי לדירה ובשמונה כבר נכנסתי למיטה. זה היה אמנם מאתגר, כי החדר היה חשוך והבנות האחרות (שהגיעו לפניי הביתה) כבר ישנו. וכמובן שכולן בחדר שלי, כי בחדר השני היו הבנות שלא יוצאות לרקוד.
אז התארגנתי לי בחושך, שמתי שעון מעורר ל-23:03 והלכתי לישון.
אחרי שלוש שעות קמנו כולנו, התארגנו ו..
גילינו שהיה פיגוע.
אחת הבנות התחרטה לפתע. כמובן, זה היה צפוי. ללכת לרקוד לנו כל הלילה, לאחר ששמונה נערים בני 15 נטבחו? זה . . . טוב, זה קשה.
ומצד שני, אמא שלי אמרה לי אתמול: "ברגע שאנחנו משנים את התוכניות שלנו בגללם, וברגע שאנחנו נותנים להם
להשפיע עלינו - הם ניצחו." ואמא צודקת. כמה אפשר להיות באבל? כמה אפשר לבכות ולהיות עצוב?
אז נכון, זה קצת קר, וקצת אדיש, אבל החלטנו לצאת בכל זאת. אמנם יצאנו בהרכב קטן
מההרכב המקורי שלנו, כי אחת הבנות ויתרה, אבל שלושה חברים זה עדיין כיף.
יצאנו בחצות מהדירה לכיוון תל אביבה, ברכב שמח עם מוזיקה כייפית, אנשים לבושים חגיגי והרבה מצב רוח טוב.
כשהגענו למסיבה.. (אחרי שעה של נסיעה כמובן..) הרגשנו בבית. היה כל כך נוסטלגי! נכנסנו למועדון,
שבו לא היינו כבר זמן רב מאוד, והרגשנו פשוט.. מתאימים. שייכים. היה נהדר. תוך כמה דקות
כבר נתקלנו בהמון חברים אהובים, התחבקנו, התנשקנו, וזרמנו לנו לתוך המוזיקה הנפלאה.
היו שירים מעולים, אוירה מעולה, ולמרבה הפלא גם בקושי עישנו שם, מה שהיה נהדר.
ולפתע חברתי הטובה באה אליי ואומרת : "הגותי בחדר השני.."
ואני מנסה להתנהג אדישה, אומרת לה: "אז מה.."
ואז בפרץ של התלהבות, אנחנו שתינו רצות
לחדר השני כמובן. מתוך מטרה ברורה
של לרקוד שם!
וברגע שאנחנו נכנסות לרחבה השנייה במועדון,
ומחפשות לנו נקודה נעימה לרקוד בה, כמובן שאנחנו נתקלות
בבחור הגותי היפה הזה. ליבי החסיר פעימה. נשמתי נעתקה. אני רצינית
לחלוטין. מעולם לא חשתי כמו שהבחור הזה גורם לי להרגיש.
פרפרים בבטן, התרגשות, בחילה של פחד לפעמים.
וכמובן שבידו אחזה החברה.
הוא ראה אותי, וחייך.
הו, איזה חיוך
נהדר..
חיוך לכבודי..
ואיזה כבוד זה!
חיבוק הדוק ממה
שצריך, ואיכשהו יחסית
אפלטוני ובסדר. הצגתי אותו בפני
השותפה לדירה, ואז התחיל שיר ששתינו
מאוד אוהבות. אז פשוט חייכנו וקפצצנו לנו משם בהתרגשות.
במהלך הערב יצא לי לראות אותו עוד הרבה, אבל לא באמת רקדנו יחד, כי הוא היה עם החברה הקנאית. החברה שאגב שונאת אותי ממש. והוא אומר - שבצדק.
בשלב כלשהו היה איזשהו שיר ששנינו מאוד אוהבים, ולפתע ראיתי אותו ברחבה שאני נמצאת בה, אבל הוא רקד לבד כשני מטרים ממני. לא העזתי
לגשת אליו, אבל חייכתי אליו, והוא חייך חזרה, וככה רקדנו את כל השיר, מחייכים זה לזה.. בשלב מסוים, לאחר כחצי שעה, ראיתי אותו
שוב רוקד לבד. אז באתי ושאלתי אותו למה.. התרגשתי נורא, הנה אנחנו במועדון הנוסטלגי שלנו, משוחחים. הוא אמר
שהחברה שיכורה ממש ומפלרטטת עם בחורים בחדר השני. דיברנו קצת, אני אפילו לא זוכרת על מה, ואז
הוא חיבק אותי. אבל ממש. חיבוק הדוק נורא וארוך נורא ומושלם נורא. ואני חיבקתי חזרה.
"אני מתגעגע אלייך.." הוא אמר.
ואמרתי שגם אני.
"לא, אני ממש מתגעגע אלייך.." הוא התעקש..
ואני כמובן, התעקשתי חזרה, ושוב אמרתי שגם אני.
וככה עמדנו שם כמה רגעים, שהיו ארוכים נורא ואיכשהו קצרים מדי.
מיותר לציין שבסוף הערב הוא חזר הביתה עם החברה שלו, ואני חזרתי הביתה עם החברים שלי.
אבל היה כל כך כיף.. ואני כל כך אוהבת אותו. אני לא מבינה את זה, אנחנו חברים כל כך הרבה זמן, מכירים
כבר שנים, ומסתובבים יחד המון.. מה השתנה? איך פתאום כל הפרפרים האלה משתוללים לי בקיבה ומפריעים לי להתרכז?
איך לפתע אני חושבת רק עליו ומתגעגעת אליו ומחכה רק לרגע שניפגש שוב? אני כן זוכרת התאהבויות בו, שהיו לי פה ושם במהלך השנים.
ובכל זאת.. איך ייתכן שלפתע זה יתפרץ כל כך? אני באמת לא זוכרת שאי פעם היו לי פרפרים בבטן עם אף גבר. ואולי הפעם זה באמת מה שנועד להיות?
בשעה 6 בבוקר הגענו לדירה בירושלים, חברתי ואני, החלפנו בגדים, ארזנו תיק ויצאנו לבית הקפה הקרוב ביותר למלא את עצמנו בקפאין כדי
לשרוד את יום הלימודים הקרב. התיישבנו לנו בנקודת שמש חמימה, פטפטנו ונהננו מהבוקר האנרגטי והכייפי ממש שהיה לנו.
רקדנו כל הלילה, נסענו חזרה ועכשיו אנחנו מרגישות היפראקטיביות ומאושרות. באמת שהלילה הזה חיזק ומילא
את שתינו באושר צרוף, כיף ושמחה. היינו עייפות, אבל לא הרגשנו את זה בכלל, ומרוצות מאוד מאוד.
אחרי הלימודים התחלנו להיות עייפות קצת, אבל ברגע שהגענו לדירה - קלטנו:
יש לנו דירה ריקה, רק לשתינו, לכל סוף השבוע. כולם נסעו הביתה..
ואז אני קלטתי: המשפחה שלי אמורה לבקר, והמקום
מטונף ברמות דוחות ממש.
תוך כמה דקות, החברה ואני (צריך לתת לה שם..
יש הרבה חברות.. אמממ.. נקרא לה שלגיה.) בתוך כמה דקות
שלגיה ואני התחלנו לנקות את הבית, עם מוזיקה רועשת ונפלאה ברקע,
שרות ומזייפות ונקרעות מצחוק, מרכלות וצוחקות, נהנות מהחופש והדירה הריקה
שכולה רק שלנו בשישי בצהריים. שטפנו, וקרצפנו, וטיטאנו, וניקינו עד שהדירה הבריקה.
ולפתע נגמר לנו הזמן, ולא נשאר לנו זמן לנמנם, והיינו צריכות ללכת לפגישה הזויה נוספת שנקבעה במהלך
השבוע: תור אצל המסאז'יסטית. אחותי המאומצת, חברה מאוד טובה מהלימודים, החליטה לפני כמה ימים שאנחנו חייבות ללכת.
וכך קרה שבשעת צהריים ביום שישי, הגענו שלושתנו - שלגיה, אחותי ואני, לבית של ידיד ללימודים שחברתו היא
במקרה גם מסאז'יסטית. ישבנו לנו על יין ועוגיות, בזמן שאחותי הייתה בתוך החדר עם המסאז'יסטית
ואחרי שעה התחלפנו ואני קיבלתי מסאז'. כמה הזוי. גם ההמתנה למסאז' הייתה מהנה
מאוד, וגם המסאז' עצמו היה נהדר. פטפטתי עם החברים מהלימודים, על כוס
יין ושלווה, וכל אחד סיפר את סיפור חייו, לאט ובשקט ובאווירה
נפלאה של סוף שבוע. וגם המסאז' היה נהדר, וגם
שם דיברתי עם המסאז'יסטית שהתגלתה
כבחורה ממש מקסימה.
בסוף יצאנו משם, שמנוניות ורגועות, והגענו חזרה לדירה כי המשפחה שלי הגיעה. בשלב זה כבר היה יום שישי אחר הצהריים.
היכרות קצרה, והמשפחה ואנוכי נטשנו לכיוון עין כרם לארוחת צהריים. היה כיף ממש, ובסוף גם אכלנו גלידה וטיילנו קצת
בעין כרם. היה ממש ממש כיף. ואז חזרתי לדירה, והופ - תוך זמן קצר כבר יצאתי שוב עם שלגיה לכיוון ארוחת
שישי אצל האחות. הארוחה הייתה.. לא מרתקת במיוחד, כי החברה שהאחות הזמינה לא הייתה
מרתקת במיוחד, אין מה לעשות. אז חתכנו משם, וירדנו יחד, שלגיה ואני, למרכז העיר.
קפה שחור ובייגלה בפאב של סטודנטים בשישי בערב - מה יכול להיות משעשע
יותר ומהנה? אז זה מה שהיה. ואז החלטנו, שכיוון ששלגיה הייתה טבעונית,
ולאחרונה הפסיקה עם זה בגלל בעיות בריאותיות, חייבים לחפש את
עוגת הגבינה המושלמת - כי היא מעולם לא אכלה עוגת גבינה.
והחלטנו, שבשביל שזה ייצא מושלם באמת, חייבים
למצוא את העוגה הזו במסעדה מפוארת
וכמה שיותר יוקרתית.
או כמו שאנחנו הגדרנו את זה:
מסעדה פאנסי שמנסי. ואז התחלנו כמובן
להתהלך במרכז העיר, לחפש את העוגה האידיאלית.
במהלך החיפושים גילינו מקומות מעניינים ויפים, אבל לצערנו
לא הייתה להם עוגת גבינה, אז המשכנו. ואז.. נתקלנו
בבחור דתי ומשונה, שעצר אותנו בסימטה חשוכה
(באמת סימטה חשוכה, היה מלחיץ!) ושאל אם
יש לנו אש. אמרנו שאנחנו לא מעשנות..
ואז הוא שאל - איפה יש מקומות
לא כשרים, שגם פתוחים
בשישי בערב וגם מגישים בשר עם
חלב? ולא ידענו מה לענות לו, כי אנחנו
עוד לא מכירות את המקום כל כך. ואז הוא שאל
עד כמה דתיות אנחנו, וניסינו להתחמק מהשאלה, ולבסוף
קצת ברחנו משם. לחוצות ממש.. ולמה? כי שתינו
היינו בטוחות שהוא רוצה להצית את המקום
הלא-כשר הראשון שהוא יכול למצוא.
אני לא יודעת.. זה לא נשמע
הגיוני? זה רק אנחנו?
מצאנו מקום חמוד ביותר, פאנסי שמנסי, ושלגיה טעמה לראשונה עוגת גבינה עם פירורים. היה מרגש, באמת.
חוץ מהעובדה שכל דקה הסתכלנו לכיוון הדלת ובדקנו שהמצית הדתי אינו שם..
ואז חזרנו הביתה, עייפות אך מרוצות.
ברכב, שלגיה אמרה שהיא מתלבטת אם לספר לאנשים שהיא פגשה מצית ברחוב.
ואני סימנתי עם האצבעות מצת קטן ושאלתי "פגשת מצית?"
ושתינו צחקנו ממש. ואז שלגיה אמרה: "וואו, אם את
במצב כפית, ומדברת עם מצית, זו בעצם שיחה
בין כלי בית?"ושתינו צחקנו שוב ממש..
וכמובן, מעצם העובדה שלא ישנו
כבר הרבה יותר מדי זמן, הכל
היה מצחיק במיוחד.
הגענו הביתה, ישבנו קצת במטבח כדי לתת לאדרנלין זמן להתפוגג לפני
שנוכל באמת ללכת לישון, ואז כבר התעייפנו מספיק ונכנסנו למיטה.
וכך נגמרו להם יומיים מטורפים ודחוסים והזויים במיוחד.
ועכשיו אני רק מחכה שהגותי יתקשר או משהו כזה..
יש לי הרבה מה לכתוב בנושא, אבל אני רוצה גם לאכול ארוחת בוקר
ואולי להיות סטודנטית טובה וללמוד קצת.. אז.. שיהיה לכולם שבת שלום!
לילך.
תוהה אם מישהו באמת שרד עד לפה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
