Me

אז לפני כשבועיים הפסיכולוג שאל אותי: "למה בעצם את כל כך מתגעגעת לבחור שאת לא מאוהבת בו?"

(בהקשר של הגותי כמובן)

ומאותו רגע - מחשבותיי ננעלו על דבר אחד בלבד: האם ייתכן שאני מאוהבת בגותי?

הייתה תקופה בתיכון שהייתי מאוהבת בגותי, והתעלמתי מזה, כי היה לי חבר באותו זמן. לאחר מכן, חשדתי שאולי אני מאוהבת בו שוב, כבר כשהייתי עם החבר-לשעבר, אבל כאמור - הייתי עם החבר-לשעבר.

ומאז חשבתי שזה עבר, ולא ידעתי אם זה יחזור. למען האמת - לא ידעתי אם זה אי פעם עבר, אבל פשוט לא הקדשתי לזה מחשבה רבה.

והנה אני מוצאת את עצמי תוהה - האם אני מאוהבת בו?

בשבועיים האחרונים (אני כבר לא זוכרת מה כתבתי כאן ומה לא) הגותי ואני חזרנו לדבר. בהתחלה זה היה קצת, במינון נמוך, אבל לאט לאט הגענו למצב שאנחנו מדברים ממש כל יום, בטלפון או באינטרנט או בהודעות טקסט. אנחנו מדברים המון וללא הפסקה, והשיחה תמיד זורמת ותמיד מהנה. נושאים קלילים יותר וקלילים פחות, ושנינו פתוחים ומספרים ומקשיבים.

והערב.. הערב הוא הציע שניפגש.

יצאתי מהבית לבושה היטב, לאחר מקלחת ארוכה ונעימה, בחצאית קצרה עם גרביונים עד אמצע הירך, מגפי עור עד הברך וסוודר צמוד. סידרתי כמובן את השיער והתאפרתי עדין מאוד, התזתי על עצמי מעט בושם ובקיצור - נראיתי ממש טוב, הרגשתי הכי כוסית בעולם - וכמובן שקיוויתי שגם הוא ישים לב לזה.

פגשתי אותו בבית הקפה הקבוע שלנו, וכמובן שהדבר הראשון היה חיבוק. חיבוק ארוך. יותר מדי ארוך בשביל שני אנשים בקשר אפלטוני.

התיישבנו והזמנו שתייה חמה, פטפטנו והשיחה זרמה, כמו תמיד.

ואיפשהו בזמן שישבתי שם חשבתי לעצמי כמה מתוק יהיה לנשק אותו נשיקה עדינה על השפתיים.

וזה היה הרגע שבו הבנתי שכנראה שכן, אני מאוהבת בו.

אני מניחה שכל הסימנים היו שם.

העצבות, הדיכאון, הגעגועים. חוסר היכולת להתנתק ממנו לחלוטין.

משיכה פיזית כמובן, לפעמים חזקה יותר ולפעמים פחות.

שיחות ארוכות לתוך הלילה, מאז ומתמיד.

וכמובן - הדרך שבה השתדלתי להראות כמה שיותר טוב הערב..

למען האמת, התחשק לי נורא לפתות אותו הערב.

בשלב כלשהו כשישבנו שם בבית הקפה, נורא רציתי לקחת אותו הביתה ולשכב איתו כל הלילה. להרגיש אותו בתוכי..

אבל כל הזמן דלקה לי נורה אדומה מעצבנת בראש: יש לו חברה עכשיו.

אני רק מקווה שכאשר זה ייגמר, הוא עדיין ירצה אותי, כפי שרצה לפני שנה.

אז עכשיו אני אלך לי לישון, כי אני צריכה לקום מחר וללמוד..

אבל אני בטח עוד אכתוב על הנושא הזה המון.

לילה טוב חברים יקרים..

אני.

זהירות - שחרור קיטור במאסה מאסיבית ומטרידה עד כאב..

סתם מתחשק לי להקליד. בלי שום מטרה מסוימת.

העצבות נמשכת, הבדידות לא עוברת עדיין..

כל שיחה קצרצרה עם הגותי קצת מעודדת, אבל איכשהו תמיד הן מסתיימות כי הוא עסוק וצריך ללכת.. וזה מעציב אותי בחזרה.

לא יודעת.. אני מרגישה לבד. ומרגישה לא חשובה לאף אחד. ומרגישה שאין עם מי לדבר. וכבר אמרתי שאני מרגישה לבד?

מתי הבלוג הזה הפך לבלוג ההתבכיינות הרשמי שלי?

נו טוב. זכותי להתבכיין, והנה אני מיישמת אותה!

קודם עלה לי לראש שיר ספציפי שרציתי לצטט בכותרת הערב, אבל עכשיו אני כבר לא באמת זוכרת מה הוא היה.

התחלתי לשמוע Tool לאחרונה, וזה דווקא די מוצא חן בעיני.

הגותיות האפלה והדכאונית מתחילה להשתלט עליי.. מה יהיה?

איך אני אצליח למשוך את עצמי מתוך התהום הזו?

הפסיכולוג אומר שצריך לזרום, לתת לחיים להתנהל במהלכם הטבעי.. ושיהיה בסדר.

הפסיכולוג אומר שאולי כל העצבות הזו נובעת מהעובדה שבתור ילדה מעולם לא הבעתי עצבות, ותמיד הייתי שמחה יתר על המידה.

כלומר - מקיצוניות אחת עברנו לשנייה. איזה כיף.

אז עכשיו אני עצובה ברמות על , שמפצות על הילדות העשוקה שלי?

איך זה שתמיד פסיכולוגים יודעים לקשר כל דבר עכשווי לטראגדיות בילדות?

אני תוהה מה הגותי חושב. אני תוהה מה הוא עושה. אני תוהה האם הוא חושב עליי לפעמים - למרות שהוא טוען שהמון. אני תוהה כמה אכפת לו ממני.

כרגע מרגיש כאילו אני לא באמת מעניינת אותו יותר. ואולי זה באמת ככה? אולי הפסדתי אותו לגמרי?

אולי הייתי צריכה לנסות לצאת איתו, ולו רק כדי לשמור אותו קרוב, פה איתי?

אני יודעת שזה מטופש, ואני לא צריכה לצאת עם אף אחד אם אני לא מעוניינת בבן-זוג, אבל קשה לי שלא להתגעגע אליו ולחשוב עליו.

אז עכשיו אנחנו "מדברים" - מחליפים הודעות באייסיקיו.. אבל הכל קר ומנוכר, מרוחק שכזה.

אני לא מרגישה את האינטימיות והזרימה שפעם הייתה שם.

ולמה שאני ארגיש בעצם? הרי לא דיברנו כל כך הרבה זמן ואנחנו כבר לא באמת מכירים.. או שכן? אני לא יודעת.. אני מרגישה שאני עוד מכירה אותו מצד אחד, אבל לא מכירה אותו כבר בכלל מצד שני. והוא.. הוא לא מכיר אותי יותר. אני כבר לא אותו אדם שמח שפעם הייתי. אני עצובה ובודדה ובוכה כל הזמן.

האם אני אותה לילך שהייתי לפני כשנה? לפני שנתיים?

האם כל הילדות שלי באמת עולה וצפה לה על פני השטח, וזה מה שגורם לעצבות הבלתי פוסקת הזו?

משהו חשוד קורה כאן..

הפסיכולוג טוען שאני מאוהבת קלות בגותי. אני מתחילה לחשוב שאולי הוא צודק.

מצד שני, התאהבות לא אמורה להיות מלווה במשיכה מינית? אז יש לי משיכה מינית לסירוגין כלפיו, יש תקופות שאני נמשכת אליו מאוד ויש כאלה שבכלל לא. אבל האם זה מספיק? האם זה מספיק בשביל קשר זוגי? ובכלל - האם אני רוצה איתו קשר זוגי? הרי כרגע אני בכלל לא רוצה קשר עם אף אחד.. אז לוותר על מה שאני רוצה או לא רוצה כדי לקבל אותו חזרה כחבר קרוב?

דייייי.. מתפוצץ לי הראש.

אני מתסבכת את עצמי ללא הפסקה.

גם יצר החרמנות שלי נעלם בצורה חשודה, יחד עם השמחה שנפלה לה לתהום הנשייה.

אני, הבחורה הכי שמחה וחרמנית ברדיוס הקרוב, לא מסוגלת לחייך ולא מסוגלת לגמור.

כמה טראגי ואירוני.

הו..

מה עובר עליי? מה נסגר?!

מה יהיה?!

("יהיה טוב, יהיה טוב.. לפעמים אני נשבר.. אך הלילה, כן, הלילה.. איתך אני נשאר.")

שירי מטאל מציפים את המחשבות שלי, שירים כועסים ורועשים שמפריעים כנראה לשותפות לדירה לישון. חבל.

צריכה לקום מחר מוקדם ל-10 שעות של התעללות מנטאלית וכאב מוחי..

אז שיהיה לילה נחמד לכל הקוראים..

לילך.

מיואשת, מתוסכלת ושוקעת עמוק יותר ויותר.

דיברתי אתמול עם החבר-לשעבר, אחרי שלא התראינו מאז יום רביעי.

כמובן שבאותו יום שכבנו, כרגיל.

דיברנו על המצב הנוכחי, על היותנו יזיזים שלא במתכוון.

הוא אמר שהוא היה רוצה לחזור, שנמאס לו להיות תלוי ככה באויר.

אני אמרתי שאני לא רוצה לחזור, ומצד שני אני מאוד אוהבת וקשה לי להתנתק.

סיכמנו שננסה להיות ידידים.

אמש, לאחר ההחלטה להישאר ידידים, החבר-לשעבר הגיע אליי כדי ללמוד יחד.

הוא הגיע בשש בערב, ואכן למדנו עד עשר בערב. למדנו ארבע שעות. כל אחד את החומר שלו.

אני ניסיתי להבין מהי שונות ולמה סטיית תקן היא בעצם השורש הריבועי של שונות, והוא ישב מטר ממני וניסה להבין קצת פיזיקה.

לבסוף החלטנו לנוח קצת, להפסיק ללמוד לכמה דקות, ונשאבנו לתוך סרט מטופש ששודר בטלוויזיה.

אחרי הסרט הסתכלנו קצת על תמונות שעל המחשב שלי, ואיכשהו הגענו לתמונות מאוד לא הגונות של שנינו יחד.

בתמונה הראשונה אני לובשת מעיל שחור ארוך, שיערי האדמוני נשפך על כתפיי.

בתמונה השנייה אני פותחת את המעיל וחושפת חזייה אדומה מתחרה, תחתונים תואמים, גרביונים שחורים עד אמצע הירך ומגפי עור שחורים.

בתמונה השלישית אני מחייכת אל הצלם, באותו לבוש, עושה פוזות למצלמה.

בתמונה הרביעית מככב האיבר של החבר-לשעבר, מוקף באהבה בשפתיי, שמוצצות אותו בתאווה.

בתמונה החמישית כבר רואים את חלציו של החבר-לשעבר צמודים לחלציי.

תמונות.. אממ.. מרתקות בהחלט.

מפה לשם העניינים התגלגלו, וכמובן שהמושג "ידידים" התעופף לו מהחלון בשלב זה או אחר.

שוב מצאתי את עצמי נאנחת בתענוג, גומרת סביב אצבעותיו של החבר-לשעבר, ואז מושכת את איברו לתוך שלי.

מפתיע, נכון?

אני לא באמת יודעת מה אני רוצה בשלב זה של חיי.

אני רוצה לחזור אליו, זה מגיע לתודעה שלי בהבלחות של געגוע ואהבה. אני כל הזמן משתעשעת ברעיון של לצאת שוב, להתלבש יפה בערב ולשבת יחד באיזו מסעדה ולהכיר אחד את השני מחדש. אני כל הזמן תוהה אם אולי הפעם זה באמת יהיה שונה, כמו שהוא אומר. אולי הפעם הוא יעריך אותי כראוי, ויהיה לנו טוב יחד. אולי הפעם נצחק יותר ונשתעשע יותר ויהיה לנו כיף יחד.

ויחד עם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות - האם דברים באמת ישתנו. הרי אנחנו אותם אנשים שהיינו גם לפני שנה, וגם לפני שנתיים.

הוא עדיין אדם שאינו מחייך הרבה, עדיין אינו צוחק. עדיין אדם שכובד משקלם של החיים מעיק על צווארו, והוא עדיין אדם שאין לי על מה לדבר איתו.

אם קודם לא היה לנו על מה לדבר בגלל שאנחנו מדברים כל יום, לטענתו, אז כעת אין לנו על מה לדבר בגלל שאנחנו לא יחד ובגלל שאנחנו מנהלים חיים נפרדים.

אני לא באמת רוצה להכניס את הגותי לשיקולים האלה - אבל איתו למשל הייתי מדברת כל יום, ובכל זאת תמיד היה לנו עוד על מה לדבר. הוא היה חולק איתי את חייו במילים, בסיפורים ארוכים שלא נגמרו לעולם, בבדיחות משותפות ואוצר מילים מיוחד רק לנו.

ועם החבר-לשעבר.. פשוט אין לי על מה לדבר.

אם אני מספרת לו על היום שעברתי, או על השטות שחשבתי עליה, או על הפגישה החשובה שנכחתי בה - הוא ישאל שאלות, יתעניין, ושם זה ייגמר.

הוא לא יספר חזרה. הוא לא יזרום עם השיחה.. ואולי זו אני שלא זורמת?

ואולי הזרימה בינינו פשוט חסומה? אולי יש איזשהו סכר בלתי נראה שעומד בינינו?

ופה נכנס גם שיקול נוסף, שאינו קשור כלל לחבר-לשעבר: ומה עם משהו טרי? חדש? מרענן? אני מתגעגעת להתלהבות, להתרגשות. לציפייה לקראת הפגישה הבאה. אבל האם זה שווה את זה? אולי נועדנו להיות יחד ואני מפספסת פה משהו?

ושוב - אולי לא נועדנו להיות יחד, ואני מפספסת משהו?

האם הגורל באמת קיים? האם אני אגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, ללא קשר למעשיי והחלטותיי?

האם אני באמת אמורה להיות עם אדם אחד, שנבחר בשבילי מראש ביום שבו נולדתי? ואם כן - האם החבר-לשעבר הוא אותו אדם, או שמא זהו מישהו אחר?

ואפילו לא החלטתי עדיין אם אני מאמינה בנישואים או לא..

לילך.

מבולבלת, מתוסבכת ושבורה.