Me

זהירות - שחרור קיטור במאסה מאסיבית ומטרידה עד כאב..

סתם מתחשק לי להקליד. בלי שום מטרה מסוימת.

העצבות נמשכת, הבדידות לא עוברת עדיין..

כל שיחה קצרצרה עם הגותי קצת מעודדת, אבל איכשהו תמיד הן מסתיימות כי הוא עסוק וצריך ללכת.. וזה מעציב אותי בחזרה.

לא יודעת.. אני מרגישה לבד. ומרגישה לא חשובה לאף אחד. ומרגישה שאין עם מי לדבר. וכבר אמרתי שאני מרגישה לבד?

מתי הבלוג הזה הפך לבלוג ההתבכיינות הרשמי שלי?

נו טוב. זכותי להתבכיין, והנה אני מיישמת אותה!

קודם עלה לי לראש שיר ספציפי שרציתי לצטט בכותרת הערב, אבל עכשיו אני כבר לא באמת זוכרת מה הוא היה.

התחלתי לשמוע Tool לאחרונה, וזה דווקא די מוצא חן בעיני.

הגותיות האפלה והדכאונית מתחילה להשתלט עליי.. מה יהיה?

איך אני אצליח למשוך את עצמי מתוך התהום הזו?

הפסיכולוג אומר שצריך לזרום, לתת לחיים להתנהל במהלכם הטבעי.. ושיהיה בסדר.

הפסיכולוג אומר שאולי כל העצבות הזו נובעת מהעובדה שבתור ילדה מעולם לא הבעתי עצבות, ותמיד הייתי שמחה יתר על המידה.

כלומר - מקיצוניות אחת עברנו לשנייה. איזה כיף.

אז עכשיו אני עצובה ברמות על , שמפצות על הילדות העשוקה שלי?

איך זה שתמיד פסיכולוגים יודעים לקשר כל דבר עכשווי לטראגדיות בילדות?

אני תוהה מה הגותי חושב. אני תוהה מה הוא עושה. אני תוהה האם הוא חושב עליי לפעמים - למרות שהוא טוען שהמון. אני תוהה כמה אכפת לו ממני.

כרגע מרגיש כאילו אני לא באמת מעניינת אותו יותר. ואולי זה באמת ככה? אולי הפסדתי אותו לגמרי?

אולי הייתי צריכה לנסות לצאת איתו, ולו רק כדי לשמור אותו קרוב, פה איתי?

אני יודעת שזה מטופש, ואני לא צריכה לצאת עם אף אחד אם אני לא מעוניינת בבן-זוג, אבל קשה לי שלא להתגעגע אליו ולחשוב עליו.

אז עכשיו אנחנו "מדברים" - מחליפים הודעות באייסיקיו.. אבל הכל קר ומנוכר, מרוחק שכזה.

אני לא מרגישה את האינטימיות והזרימה שפעם הייתה שם.

ולמה שאני ארגיש בעצם? הרי לא דיברנו כל כך הרבה זמן ואנחנו כבר לא באמת מכירים.. או שכן? אני לא יודעת.. אני מרגישה שאני עוד מכירה אותו מצד אחד, אבל לא מכירה אותו כבר בכלל מצד שני. והוא.. הוא לא מכיר אותי יותר. אני כבר לא אותו אדם שמח שפעם הייתי. אני עצובה ובודדה ובוכה כל הזמן.

האם אני אותה לילך שהייתי לפני כשנה? לפני שנתיים?

האם כל הילדות שלי באמת עולה וצפה לה על פני השטח, וזה מה שגורם לעצבות הבלתי פוסקת הזו?

משהו חשוד קורה כאן..

הפסיכולוג טוען שאני מאוהבת קלות בגותי. אני מתחילה לחשוב שאולי הוא צודק.

מצד שני, התאהבות לא אמורה להיות מלווה במשיכה מינית? אז יש לי משיכה מינית לסירוגין כלפיו, יש תקופות שאני נמשכת אליו מאוד ויש כאלה שבכלל לא. אבל האם זה מספיק? האם זה מספיק בשביל קשר זוגי? ובכלל - האם אני רוצה איתו קשר זוגי? הרי כרגע אני בכלל לא רוצה קשר עם אף אחד.. אז לוותר על מה שאני רוצה או לא רוצה כדי לקבל אותו חזרה כחבר קרוב?

דייייי.. מתפוצץ לי הראש.

אני מתסבכת את עצמי ללא הפסקה.

גם יצר החרמנות שלי נעלם בצורה חשודה, יחד עם השמחה שנפלה לה לתהום הנשייה.

אני, הבחורה הכי שמחה וחרמנית ברדיוס הקרוב, לא מסוגלת לחייך ולא מסוגלת לגמור.

כמה טראגי ואירוני.

הו..

מה עובר עליי? מה נסגר?!

מה יהיה?!

("יהיה טוב, יהיה טוב.. לפעמים אני נשבר.. אך הלילה, כן, הלילה.. איתך אני נשאר.")

שירי מטאל מציפים את המחשבות שלי, שירים כועסים ורועשים שמפריעים כנראה לשותפות לדירה לישון. חבל.

צריכה לקום מחר מוקדם ל-10 שעות של התעללות מנטאלית וכאב מוחי..

אז שיהיה לילה נחמד לכל הקוראים..

לילך.

מיואשת, מתוסכלת ושוקעת עמוק יותר ויותר.

סתם מצב רוח שכזה.

אחי הגדול אמר לי שאני נראית מדוכאת, וכמעט שהתפרקתי לו בין הידיים.

מה עובר עליי? אין לי מושג אפילו איך להסביר את זה.

הפסיכולוג אמר לפני שבוע שכנראה שחסרה לי ידידות אפלטונית בחיי, ושזה בסדר להיות עצובה. אבל מה אם אני לא רוצה להיות עצובה? איך כולם חיים כמו שהם חיים ולא מרגישים ככה? הרי המון אנשים מלבדי הם רווקים ולהמון אנשים מלבדי אין עם מי לדבר.. אז למה אני מרגישה ככה? ריקנות אינסופית, חלל שחור וחוסר תכלית.

אני לומדת כל הזמן, אוכלת וישנה. פה ושם צוחקת עם השותפות לדירה, יוצאת לרקוד, שותה קצת בירה עם החברים בפאב הקבוע. ואיכשהו תמיד נותרת אותה הרגשה של "אין עם מי לדבר".

לפני כשבוע שלחתי מייל לגותי, וכתבתי לו שאני מתגעגעת נורא. שהוא חסר לי.

הוא ענה לי מייל חביב מהצפוי, שגם הוא מתגעגע המון, ושאין עוד אדם בעולם שאיתו הוא מסוגל לדבר כמו שהיה מדבר איתי.

זה היה מנחם לקרוא, לדעת שגם לו אכפת. לדעת שגם הוא "עוקב" אחרי החיים שלי דרך האינטרנט וסקרן לדעת מה קורה אצלי.

אבל זה לא משנה כלום, כי עדיין לא סביר שנחזור אי פעם להיות כמו שהיינו פעם.

ואם נחזור - מה אם הוא שוב יחליט שהוא אוהב אותי יותר מדי בשביל להיות חברים טובים?

והרי אני לא מעוניינת בו כבן-זוג, ולצורך העניין לא מעוניינת בבן-זוג בכלל..

החבר-לשעבר היה אצלי במהלך השבוע מספר פעמים.

סקס נהדר, עדיין, אבל מתחיל להיות לי עצוב שאין לנו על מה לדבר לעולם.

הפסיכולוג ואני הגענו למסקנה שהחבר-לשעבר והגותי ביחד הם הגבר האידיאלי בשבילי, רק חבל שהם שניים וזה לא באמת אפשרי.

קשר קוולנטי כפול.. הא. זה אפשרי רק בכימיה וביולוגיה, ולא במערכות יחסים.

אני כל הזמן מוקפת באנשים שמחים, חברים וידידים, וכל הזמן כיף.

אז למה אני כל כך עצובה רוב הזמן?

למה בפעם האחרונה ששכבתי עם החבר-לשעבר התחלתי לבכות מיד אחרי?

לילך.

מיואשת.

אז - מצד אחד שלג. העיר יפהפיה, אנשי השלג מגוחכים, כל כדור שלג שפוגע גורם לגל צחוק חזק יותר מקודמו, כולם מלאים בלבן ואיכשהו הלבן הזה עושה את כולם מאושרים.. רק חיוכים, וכיף וצחוק. יום חג בירושלים, עיר הקודש. אנשים מחייכים זה לזה ומאחלים זה לזה "יום שלג שמח!", בתי הספר סגורים והרחובות מלאים במשפחות וחברים, שנהנים ומתענגים על הקצפת המדהימה הזו.

ומצד שני - אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הגותי המחורבן הזה לא יוצא לי מהראש. הייתי צריכה לדבר איתו קצת? לנסות אפילו? ואולי גם היום, כשאני אצא לרקוד, הוא יהיה שם שוב? עם החברה החדשה, או עם אחד החברים הוותיקים שפעם הכרתי כל כך טוב? והאם גם הוא בודק את החיים שלי מידי פעם על גבי האינטרנט והפייסבוק, או שרק אני סטוקרית מספיק ומתגעגעת מספיק בשביל לבדוק פה ושם את העמוד שלו בפייסבוק ולהתרגש על שינויים קטנים?.. אם הוא אכן בודק, אני תוהה מה דעתו על התמונות שצולמו היום בשלג.. והאם הוא לא מצטער, היכנשהו באחורי התת-מודע שלו, על שאנחנו לא יכולים ללמוד יחד על מקרומולקולות ומרכיבי התא ולטייל יחד בשלג האבקתי והיפה הזה.

תמימות של ילדות. פעם בנים ובנות היו יכולים לשחק יחד, ולמי אכפת אם גם בנים אחרים משחקים עם החברה שלך, ולמי אכפת אם גם בנות אחרות מחבקות את החבר שלך. פעם חלקנו רק צעצועים, חיוכים וכיף. פעם אולי היינו יכולים לשחק יחד בשלג, וזה לא היה מותנה באהבה כובלת ומחניקה.

לעזאזל.