אני רוצה לכתוב על- דודו טופז. כסוג של הספד, כבוד אחרון, הצהרת הזדהות.
מעולם לא חשבתי שאקדיש לאדם הזה יותר משתי שורות של כתיבה ושלוש שניות של מחשבה, אך דברים קיבלו תפנית מפתיעה.
זה התחיל ברגע שבו נודע לי, בארוחת בוקר מאוחרת עם כפית יוגורט בפה, שדודו טופז התאבד.
הסירוב הראשוני שלי להאמין שהוא באמת עשה את זה העיד על הרגשות שיבואו בעקבותיו.
חשבתי שניסה ונכשל, חשבתי שנפגע אנושות ומטופל. חשבתי שאיים, כעוד אחת מהקפריזות הידועות שלו.
הרגש שעלה בי היה אותו רגש שנולד ביום שבו ראיתי את הסרט על זוהר ארגוב, בתור ילד יש לציין.
רגש של תסכול עמוק על נפילה מרסקת עצמות של ענקים שסופה התאבדות בתא של בית מעצר עבש.
ההתאבדות הזו, כלכך נואשת, חייתית, כלכך עוצמתית. כאילו אומרת לך אלה החיים נערי. אלה הם החיים.
אז מיהרתי אל האינטרנט לפרטים. ולהפתעתי, ולא להפתעתם, הרשת היתה אדישה.
רק כותרות שוליים. כתבות ריקות, ענייניות. שום הבעת צער או סימפתיה.
כאילו היה טופז הבן הסורר של הטלויזיה שהפך עורו והוגלה ממנה אל השממה.
המשפחה התקשורתית ניתקה עימו כל קשר, וחבריו קברו פניהם בחול.
כה טראגי היה בעיניי הדבר כשהמשכתי וצפיתי בקטעים מראיון שלו עם יאיר לפיד בזמנו.
דודו טופז, ברמה הטלויזיונית, היה אשיות נרקיסיסטית, אקסהיביציוניסטית ששאבה את כוחה מן הקהל.
אבל ברבדים עמוקים יותר, הוא היה ייצור נואש, מבולבל, לא מאוזן. וכשזה מגיע ליצורים כאלה- אני מתחיל להזדהות. לבעלי יכולת הבחנה חדה, ניתן לראות מיד את מכלול הניואנסים שהופכים את דודו למי שהוא.
התבוננתי בו מתנועע בראיון, מתחמק ממצבים שהיו מביאים אותו להיתפס בצורה נחותה, פחד ואושר רחוק בעיניו.
הוא רך בתוכו, לא בעל ידע רחב במיוחד, ילדותי, מנסה להצטייר בצורה נאהדת, חושש מגילוי של פגמיו.
בעיניי זה לא רק חלק באופי שלו, אלא עקב אכילס שלו עצמו. זו האמת של הראשון בבידור- הוא מפחד מעיני הנץ וטפריו של הקהל. אותו אדם הפך למקסים בעיניי ברגע שהציג את הצד השני של אשיותו. ברגע שתכנן בקפידה את צעדי הנקמה שלו. אומר בכנות, בתור בדרן לא יכולתי לסבול את הבחור. הוא ייצר בידור המוני שבדרך כלל דוחה אותי כמו צלחת זיתים מבושלים.
והוא הסיט בכוחו המוני בני אדם, צופים, דרך תוכניותיו בדירוגי צפייה שוברי שיאים. הוא פנה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר והשיג את תשומת ליבו של העם הישראלי. הם אהבו אותו, והם אהבו לראות אותו פועל.
אז הגיעה שעתם של הבריונים החדשים בשכונה. רצועות שידור נמוכות- אפילו יותר.
אנשים לא רוצים עוד לשמוע מילים בעלות משמעות, אמר הקהל. אנחנו רוצים לשמוע מילים אקראיות.
אנחנו רוצים ריאליטי. אנחנו רוצים שהמילים יומצאו במקום, בזמן ועל ידי הבבון התורן שאנחנו נבחר.
הבידור של טופז, ואולי שלל הטלויזיה של "פעם", הגיעו אל סופם מסיבות שנבצר ממני להבין.
עיצוב דעת קהל, מודרניזציה, גלובליזציה, עידן חדש של רדידות- לא יודע.
אבל מה שכן, הצופים הצביעו ברגליים והעיפו את הזקנים מהבלוק.
ודודו ביניהם החל לחוש את עידן הנחשלות. הפרבולה הגדולה עליה רכב במשך חייו החלה להתעקל כלפי מטה.
הוא השתולל כמו חיה בכלוב, חיפש את ההצלחה הבאה. עסק בכל מה שבא לידיו.
ובכל, ניתן לומר, נכשל. בחלק יותר ובחלק פחות אבל ההצלחה האגדית לא שוחזרה באף מצב.
על דודו נגזר להיהפך לכוכב מת, כשאר ענקי התרבות בישראל שיושבים על שקי האשכים שלהם בבית
כשהחברה זורקת עליהם קליפות של גרעינים. החלקה היחידה שמקדישים להם היא בבית הקברות.
הוא היה כמו נסיעה טובה ברכבת הרים שעכשיו כבר מתגמדת ליד מתקנים חדשים ונוצצים אחרים.
והוא לא היה מוכן לקבל את זה.
טופז החל במסע הנקמה שלו ברגע שהסבלנות שלו כלפי המדיה התקשורתית החלה לפקוע.
הוא פנה עשרות פעמים, בעקשנות, אל קברניטי הטלויזיה עם רעיונות לתוכניות במגוון של סוגים.
רובן המוחלט נתקל בשלילה משיקולים של החברות. אני מתאר לעצמי שכל תשובה שלילית היתה כמו סכין נוסף בגבו. הוא חש את התסכול העמוק מהחברה.
לדודו יש מוטיבציה ויכולות אדירות שהן שקולות למה שהוא בוחר לבצע.
כשהוא שם דעתו להצליח, הוא נותן מאה ועשרים אחוזים מעצמו. אך כשהיעד הופך להיות הרסני, הוא פשוט פונה להרסנות ומבצע אותה באותה דרך נחרצת כשם שהיה מפיק תוכנית בידור.
כשהאנשים מפנים את פניהם בבוז, אתה מרגיש כאילו מוות הוא הדבר הראוי להם ביותר.
ואתה תקדיש לילות כימים כדי לגרום להם לשלם.
אדם שכזה אשר חש עצמו ראוי להערכה אדירה של הסביבה, שזוכה ללא יותר מאשר כמה מבטים סלחניים
מפתח נקמנות שלא נראתה באף סיטואציה אחרת. ולא מדובר ביצר של רוע, אל תטעו. כי זהו רק שיפוט לא נכון.
הרוע האמיתי טמון בקהל.
הקונצנזוס הבולט יורק על גופתו של טופז. הקהל מתנכר לו ורק המעריצים הקיצוניים קמים להגנתו אך הם מבוטלים. הדעתנים שבינינו מגנים אותו ובשקט מברכים על מותו. גם אני מברך על מותם של אנשים מסויימים, על אלו שחייהם היו חיים של טימטום צרוף. אבל ברגע שדודו הפגין את תהומות ליבו, נכבשתי בקסמו. בדיוק כשכולם הפנו לו עורף. אני לא יודע מה יאמרו האחרים, אבל מי שאחראי על כוכב נולד מגיע לו שיפוצצו לו את האימאימא שלו. וצביקה הדר לא פחות. אז יודעים מה? בשבילי הוא הפך לאייקון, ובתור מישהו שהיטלר היה עבורו אייקון אני לא מתפלא שכשדודו הופך למכשפה של הכפר- אני נכנס לתמונה בתור התומך מספר אחת שלו.
המדינה שלנו יורדת מהפסים כמו בית זונות מקסיקני.
וזה לא חדש לנו נכון? המקרה של דודו מהווה עוד עדות לרפש שמתרחש מסביב. הקורות התומכות של החברה נרקבות. חברים הטלויזיה שלנו הורגת אנשים, וכדאי שנתחיל להפנים את זה. הטלויזיה שלנו הופכת מציאותית יותר מתמיד. ההארד-קור הישן הוא הסופט-קור החדש. ואף אחד כבר לא שם זין על מי איבד את החיים כתוצאה מכך. אז עוד ענק שהיה חלק מהשורשים התרבותיים בארץ מת. ולא רק מת, הרג את עצמו-
הוא הרג את עצמו כדי של-א להיות בינינו. עד כמה נורא זה? ועד כמה שקוף זה עבורכם?
הוא כרך כבל סביב הצוואר לאחר ששאל את עצמו מה עוד לטעם שנשאר בחיים האלה כאן.
כשקשת לקחה ממנו חמישה מליון שקלים ודרשה תישעה נוספים, צמאת דם וחסרת רחמים.
דודו היה אדם חולה בנפשו, אבל מהחולי הזה כולם נהנו בזמנים הטובים, כשהוא הנפיק מאות מליוני שקלים
וכולם אכלו את הפירות של הפרוזאק שהוא זרע בבטנו.
המדינה המטורפת הזו הופכת להיות כלכך יפת נפש כשמישהו פוגע באופן מפורש -כמו שהוא פגע- בבני אדם,
אבל כשהפגיעה היא לאורך זמן, וסמוייה יותר, אז אנחנו מתעלמים ממנה כאילו כלום.
לדודו טופז מגיע הכבוד הזה, ומגיעה הסליחה, ויותר מכך - מגיעה לו התנצלות עוד לפני שאדמת הקבר תתהדק סביבו.
ארכיון:
טופז בראיון ליאיר לפיד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: