כולה ילד

(מתוך טיוטא; 30/8)

אינני בוכה לעיתים קרובות.

אבל אני משתדל לזכור בדרך כלל את הסיבה שהביאה אותי לבכות בפעם האחרונה.

אחת הפעמים האחרונות בהן בכיתי היתה לאחר שאחות אימי נפטרה בעקבות מחלת הסרטן, שהתגלתה אצלה חודשים ספורים קודם לכן.

והלילה התמלאו עניי שוב באותן טיפות המסמלות את הרגש האנושי. כמו טיפות הגשם הראשונות שמסמלות את בואו של הסתיו ומעלות ריח אדמה לאויר, כך הדמעות מעלות אל בימת תיאטרון החיים את רחשי ליבם של כולנו. הסיבה שאצטרך לזכור עד הפעם הבאה, תהיה גם הנושא לקטע היום.

החודשים האחרונים מוגדרים בעיניי כתקופה של התערבבות בחברה סביבי.

המחשבה שלי, בניגוד לתקופות קודמות, עוסקת בתורה של מוסר בני האדם ובהומניות שלמה.

המחשבה שלי נודדת לכיוונים שוחרי צדק, שויון, שלום וכן אנרכיזם חברתי. בתור אזרח בישראל של היום אני כמובן מטה את ליבי כלפי החלשים שבחברה הישראלית- הקורבנות שלה. בפעם האחרונה כתבתי על דודו טופז ברוח דומה והפעם הייתי רוצה להעניק לכם את נקודת מבטי בנושא הישראלי-פלסטיני. למרות כל המאמצים שנעשים כדי להוקיע מתוך החברה את העובדות- הכל נמצא עמוק בתרבות שלנו. נסו לנקות את הראש מדעות קדומות ולקרוא את המילים שלי בהבנה ובלי התלהמות. אני לא מנסה לשבור את העמדה שלכם, אלא רק שואף לגרום לכם לחשוב, בדיוק כמו שאני משתדל לחשוב בעצמי.

התבניות הנוקשות שבכם. אותן יהיה עליכם לזהות כדי להגיע לעמדה מבינה.

נסו לתפוס את המציאות כבני אדם. לקרוא את הטקסט בלי לחפש טוקבקים בסופו, בלי לזרוק לאויר תגובה מתנערת.

אל תפחדו.

התקופה הפוליטית הראשונה בחיי היתה בתקופת סוף התיכון. הייתי אנטי מימסדי וגינתי את הצבא, הגזענות הלאומנית, ואת האגו הישראלי המנופח. לאחר מכן הנושא ירד מהאג'נדה שלי בעקבות פחות עימותים איתו ביומיום. כמו שאמרתי, לאחרונה אני מתעורר שוב כמו לתוך אותו חלום נורא- למציאות בישראל. כשאני מדבר על הצבא שלנו אני לא מעוניין להשמיץ אותו, אלא שואל שאלות ערכיות. אני מנסה להבין מה מתרחש סביבי ולשם כך מחפש את השיפוט האובייקטיבי.

המציאות עליה אני מדבר נוגעת לחייהם של מליוני אנשים החיים בצד השני של מדינת ישראל- בצד העני באמת שלנו. האנשים הללו לא מתלוננים על העוני שלהם, הם חיים איתו כאיכרים פשוטים, עובדי אדמה ובעלי קרקעות, סוחרים ובנאים. האנשים הללו מתלוננים פשוטו כמשמעו על פגיעה בזכויות חייהם הבסיסיות. המדינה שלנו מנהלת את ענייניה כאיש מאפיה מפולפל. הרבה פעמים החלטות קשות נעשות בשירורתיות ובאטימות. כיצד ייתכן שתושבי כפר קטן וצנוע החי ונתמך על אדמות עצי הזית שלהם, נאלצים להתמודד מול גדר ענק המחלקת אותו באמצעו, כשחיילים מיומנים מונעים מהם כל צעד של מחאה. וממולם נבנים מגדלים ובתי קרקע מפוארים של מתנחלים היושבים על קרקע לא להם? גדר ההפרדה בעצם מאפשרת גניבה של אדמות לטובת ישראל כתירוץ לביטחון. ה"ביטחון" הזה אוכל את כולנו. המדינה שלנו מנוהלת בחלקה על ידי גנרלים נוטפי ריר. התקשורת מסיטה את דעתי ודעתכם כדי שתאטמו פיות ותחשבו שמה שקורה, קורה רק באשמת הערבים שלא מבינים שום דבר חוץ מאלימות. גם אני גדלתי בתור ילד ישראלי רגיל ששונא ערבים ושחושב שהם רק רוצים להרוג אותי. וזה לא נכון חברים! יש עם שלם בתוך ה"ערבים" שרק רוצה שלום, והוא שונא את היהודים בגלל שהם ממררים לו את החיים. יש כאן קונפליקט אבסורדי בין אותם אנשים שאין להם שום יצוג דיפלומטי למול חיילים שמדינה מערבית שלמה תומכת בהם בציוד ובגיבוי משפטי חוקי. כיצד זה ייתכן? צריך רק לפקוח את העניים כדי לראות את הזוועה הזו. צריך רק להתעורר מההיפנוזה שאנו חיים בה מאז ילדותנו ולהבין שמשהו לא בסדר. אני לא אומר שצריך לקום כנגד צה"ל. אבל לפחות נבין שיש כאן עוול שנעשה לאנשים שרק רוצים להתקיים בכבוד. אני הבנתי שאותה אטימות, ואותה שנאה עצורה שאנו חשים כשמדברים איתנו על סבלו של העם הפלסטיני היא הכלי בו השתמשו עמים אשר בתוכם התרחש רצח של עם אחר. רק כך ניתן להתעלם מסבל של אוכלוסיה שלמה בתוכך. זוהי הגזענות.

אפילו לאדם כמוני ששולט ביכולות השפה שלו ומסוגל להגיד דבר או שניים באמצעות מילים, קשה לתאר את שעיניי רוחי רואות. הכל ברור לי, כלכך ברור לי. ברור לי שהעם שלנו שוגה, ברור לי שצריך להתחיל לחשוב בצורה נאורה ושצריך לשדרג את הדרך שבה ישראל חושבת כעם. המדינה שלנו הושחתה ברגע שבו הפכנו לשלוחה ישירה של ארצות הברית. אנחנו מתלכלכים, אנחנו משוללי תרבות טהורה, הופכים טפשים יותר, שונאים יותר, גזענים יותר בינינו לבין עצמנו. העתיד אינו מחייך לעם כזה. אולי נתעשר ואולי נהיה מעצמה כלכלית, הרי בזה העם היהודי תמיד התאפיין. אבל קיבלנו לידינו מתנה- מדינה. מדינת ישראל לא פחות! אין להטיל במתנה שכזו ספק. ואנחנו מטנפים אותה רבותיי. מטנפים בנופים, בנחלים, באדמות, וברוחה של הארץ. העם הפלסטיני הוא רק חלק מהבעיות שאיתן צריך לעמת את עצמנו ולשאול- האם פנינו לשלום? האם עינינו נשואות לעתיד טוב יותר לנו ולילדנו? או שמא דיננו מלחמות עקובות דם ילדים בכל אביב וקיץ, רצח, אונס, סטייה חברתית, ושנאה משתוללת?

את התקווה האמיתית - ראיתי בעינם של אותם פלאח'ים, עובדי האדמה בכפר בילעין, שחזרו והפגינו ונלחמו למרות הכאב הפיזי וההרוגים שנפלו מירי צהל בהפגנות. הם יודעים מאיין באו, הם מקדשים את עצי הזית שלהם כי הם סמל להסטוריה ארוכת השנים שלהם. הם מעריכים את העבר,ולכן- יש להם עתיד. עם ישראל רודף אחרי חזיונות שווא, רודף אחרי כסף, יוקרה, גאווה וכבוד. העם הישראלי דורס את כל הגויים בדרך, זורק את הערבים לים ויושב להסתכל עליהם טובעים מהחוף בקיסריה אחרי הופעה של אייל גולן. הסוגייה הזו נבחרה על ידי לא רק משום שמדובר באוכלוסיה גדולה שסובלת, הרי ישנן אוכלוסיות נוספות שחוות על בשרן מציאות קשה לא פחות. בחרתי בנושא העם הפלסטיני משום שהוא עם. הם יחידה אתנית שלמה. הם מאותו זן, והסבל שלהם הוא סבל לאומי לכל דבר. השנאה שלנו לא בוררת בין נשים גברים וילדים אלא מרוססת על כל העם הזה. צריך להקדיש תשומת לב ציבורית-תודעתית לעובדה שקיים עוד עם לצידנו, שחולק איתנו מדינה וחי כמו כלב בפאתי ביתנו המרווח. המטרה שלי היא לגרום לאלה ביניכם שעדיין לא תפסו איפה הם חיים, לקבל פרספקטיבה נוספת על מדינת ישראל.

ואל תסתפקו במילים שלי, גשו למקורות משלכם: אנשים, סרטים דוקומנטריים שאפשר למצוא ב'וואלה!', מאמרים ברשת.

התקווה שלנו היא לקיים את ארץ ישראל בהווה ובעתיד באופן שיפיק את הטוב מתוכנו,

שיתעל את הכוח שלנו למקומות טובים ומיטיבים.

כדי שנוכל להעניק בלב שלם את הארץ הזו כמתנה, ולא כנטל, לאלה הקטנים שיבואו לאחר מותנו.  

סוף ספטמבר ואני מוכרח לחרוט בחודו של חודש זה על דפים

אלה ממש את יופיה ואופיה הקורנים של הנערה המחייכת שם

ממעל כדי שטרם בואם של ענני הגשם הכבדים יוכלו פניה עוד

להנות מאור השמש של סוף הקיץ וריח הפרחים המשכר כלכך

-