כולה ילד

בחום של 90 מעלות צלזיוס אני מנסה להגיע להארה. 

עדיין.

עדיין רק מנסה. 15 שנים צלזיוס מאז שהתחלתי. 

וכלום. 

כלום לא במובן של כלום. אלא "כלום" כתשובה. 

תמיד אותה התשובה. 

כלום. 

כמובן, הכלום הוא כבר חבר ורע ואנחנו בשיחות על בסיס יומי. 

אבל כמה שאני זורק לתוכו הוא לא שבע. 

ורוצה רק עוד ועוד תשובות. 

רוצה. 

גם כן.

אני רוצה המון. 

ובעיקר רוצה לדעת, איך שוברים את המעגל. 

הרי המעגל הזה, מי בנה אותו? מי הביא אותו לאן שהוא נמצא היום?

אנחנו הרי. רק אנחנו. 

האנושות השבעה. הדשנה. המשומנת היטב. 

זאת שמרימה מגדלים של 40 קומות למרבה במחיר. ותולה למרגלותיהם תמונות

של אנשים שבעים, דשנים, משומנים. 

רצון? ובחירה? 

אני חורק שיניים לגבי כל בחירה. הכל חשוב הכל נספר. 

מה אמרתי מה צחקתי מה הרמתי מה צעדתי מה מה מי אני. 

כל בחירה כאילו קובעת. אבל כאילו היא עוד מילה. 

כי בחירות מה הן?

תולדה של ציפיות מהסביבה? 

תולדה של מניע לבצע את ההפך מאותן ציפיות?

מהי בחירה שאינה תלויה במה יאמרו, יגיבו, יחשבו כמה אנשים אחרים. 

מעגל. 

כל מעשה מנוטב על ידי תובנה עתידית לגבי השלכותיו. 

ישבתי לנוח שם, מחוץ לסאונה. סיבוב שני. אוכל את עצמי בשאלות 

ומתלבט אם להכנס לסבוב שלישי נוסף. ואז רגע, 

איך אוכל לשקול את השאלה הזו בכובד ראש?

שאם אכנס שוב, או לא 

זה לא משנה 

זה יכול להיות נחמד, אבל גם נחמד להתקלח ולרכב הביתה. 

אמנם, אם ארוץ כרגע במערומיי אל הבריכה

הרי לכם החלטה אמיתית

החלטה בעלת משמעות 

החלטה לבצע מעשה שאינו עומד בציפיות של הסביבה. 

כשאיבר המין שלי מתנודד הינה והינה אני אמצה את מבטיהם ההמומים של הסובבים. 

והינה 

שברתי סכימה. 

אבל בשביל מה? 

אז צריך מטרות?

עליתי על האופניים 

רכבתי על המסלול חזרה הביתה 

כמה דקות מאוחר יותר ראיתי ארגז בינוני בגודלו 

שיכול להכיל למשל.. שולחן קפה 

בתוך הארגז ישב, מביט במבט ילדותי 

כמעט מבט של כלב 

בחור והשיער שלו היה קלוע לקבוצות שיער כאלה 

רסטות. מחייך חיוך תמהוני 

הינהנתי לכיוונו בכבוד. כלומר, אני מבין 

לגמרי