כולה ילד

בוקר יום שישי מבאס אותי. [במיוחד בגלל שכתבסתי פוסט לפני דקה והוא נמחק].

עמדת הכותב בבלוג נשארה שוממת דיי הרבה זמן. ואני מאייש אותה. זמנית.

התעוררתי בצורה מעורפלת כזו לא הבנתי למה אף אחד לא העיר אותי קודם.

אמא אמרה שהיא ניסתה לפני כן, אני בספק, ועכשיו כבר תשע.

תשע? מה תשע?? הפסדתי את השעה הראשונה. שוב ישראל [המורה שמלמד תעבורה] והשיעור שלו.

כאילו שנתן לי חשק לעוד, ההפסד של השיעור הראשון לא גרם לי לקפוץ מהמיטה אלא ליפול אחורה אל תוך הכרית. לעוד כמה שעות.

מאוחר יותר אבא הגיע ושאל אם אני הולך לביתספר היום. אמרתי שלא והוא השתכנע שאני לא מרגיש טוב. כי ישנתי עם צעיף.

למה ישנתי עם צעיף.

הצוואר שלי תפוס בצד השמאלי. וזה הרג אותי אתמול במשך כל היום.

למה הצוואר שלי תפוס.

מכירים את הגלגול שעושים על הרצפה? מכירים את אותו גלגול, רק לאחור?

[מהה לא??]

אז באמצע שעור ספורט.... על המזרנים, נתקעתי בין הצוואר.. לברך.

כמה קליקים נשמעו מאיזור המפרקת ומאז אני כואב.

אחרי לילה ארוך אני כבר מרגיש יותר טוב.

הייתי אצל רופא השניים אתמול.

המרפאה, שמעולם לא הייתי בה נראתה, לכאורה, נחמדה ולא מאיימת.

נכנסנתי והעברתי למזכירה כמה פרטים עליי. ["אתה לא זוכר את מספר הזהות שלך בע"פ??"-המזכירה במבט ספק מזלזל ספק מאיים.]

היא אמרה לי להתיישב ולחכות לתור.

בזמן שאני ממתין, מהחדר שממולי נשמעו זעקות של כאב. "מוציאים לה את הגשר" הסביר הילד לידי -חצי מבוהל חצי מאושר-. מהמקום שבו אני ישבתי זה נשמע כאילו מוציאים לה את האצבעות מהידיים [או את הידיים מהאצבעות.]

כשהגיע תורי צעדתי לכיוון החדר של הרופא. כשנכנסתי תמונות הזוועה הכו בי: [לא.לא. הילדה בסדר.] ממש מול דלת הכניסה עמדה העוזרת של הרופא בנעליים -לכאורה נעליים- שכלכךךך לא-תואמות את התפקיד. מגף מזעזע מעור שחור עם שפיץ שיכול היה לשמש כחוט-דנטלי נהדר. והעקבים אוייי העקבים..

לאחר שהתאוששתי, התיישבתי על הכיסא העל-חללי של הדוקטור.

הוא שאל שאלות לא מעניינות ואז כיוונן את הכיסא לפוזיציה כזו שבה הוא יכל לראות את כל הדרך מהפה, עד לקיבה שלי.

הוא בחן וחפר והימהם [עשה המממ המממ] ולבסוף אמר, שמה שחשבתי שנראה כמו חור בשן, היה לא אחר מאשר סתימה שעשיתי בעבר,בצבע אפור.

לשמחתי, ובאותה מידה, למרבית טפשותי, הכל היה בסדר.

לאחר הטיפול המרתק עשיתי דרכי לכיוון ה"מרכז" המסחרי.

חיפשתי ~משהו~ בכל חנות אפשרית שיש לה פוטנציאל למכור ~משהו~.

אחרי לפחות ארבע חנויות ויותר משעה, מצאתי חנות שבה מצאתי כמה ~משהו~ שהתאימו. בחרתי את ה~משהו~ שהכי אהבתי ושילמתי בקופה.

*אם נשארתם מבולבלים מהשורות הנ"ל- אין סיבה לדאגה, אני בטוח שחלקחם [הקטן אמנם] לבסוף יבין. [ואם לא.]

הדובדבן שבדובדבן [אממממ? כן.]

אוהב, [והפעם,את כולכם.אממ לא את כולכם.רק כמה מסויי'..טוב. שכחו מזה]

אריאל.