לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

כולה ילד




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2005

גדנע. *או: איך פירקתי אוהלים!


בפוסט הבא: The No Legs חוזרים!!

אחריי היעדרות ממושכת עקב מחשב חדש שקבלתי.

חיזרו לעדכונים.


ביום שני יצאתי לגדנע.

השעה עשר וחצי. אני ישן. אמור להיות באוטובוס לשדה בוקר בדיוק עכשיו.

אני מתכנן להחמיץ אותו ואז הפלא' מזמזם. ~לוטנן~

"נו, אתה בא?"

אספתי את עצמי והחלטתי לצאת. הרי אני יהנה שם. למרות הכל.

כשהגעתי למקום חשכו עניי. אמצע פאקינג מדבר. הכל צהוב. הכל ישן.

הכל זועק לך: "תלך! אל תשאר! תלך!"

בניגוד לכל הסכויים שמתי על עצמי את המדים המסריחים [והם באמת מסריחים]

שקבלתי ברספיה. [ואני שואל האם זה עיוות של reception??]

התקנתי עליי מימייה. חגורה. וכובע שבמקור אמור לשמש כמחזיק מפתחות. כלכך קטן!

לא קל. הסתדרנו ב-ח'.

 

הסיוט מתחיל:

ספירות קאונט-דאון על כל פלוץ שאנחנו עושים. 

בשביל ללכת לשתות היינו צריכים לספור עשרים שניות. [20,19,18,17...]

וזה נראה כמו נצח.

 

ביקשתי לחזור הבייתה. מורים מפקדים מ"מים מ"פים-כולם. התעלמו ממני.

מתעלמים? יחס גורר [גורררר!!] יחס.

את היום הבא ביליתי במיטה שלי, באוהל. משקיף על החבר'ה מזיעים מהאוזניים.

מהר מאוד הצטרף אליי לוטנן. גם לו אין כח לשיעורי נשק. נרדמנו.

 

בערב עשיתי מקלחת בשירותים. להזכירכם, הכל פתוח.

מחיצות עלובות מתאמצות להסתיר ישבנים רופסים של כמה מהמתקלחים.

הגועל!. הקיבה החלה להעלות אוכל. ועוד אוכל של צהל. כאן נשברתי.

משהו חייב להיעשות אמרתי.

 

אז התחלתי לפרק: 

התחלתי בפסלים של מכונות ירייה ישנות שנצבעו בשחור. הם נפלו כמו אבן.

הח' הרשמית, "שאין בשום פנים ואופן לעבור דרכה" עוצבה מחדש על ידי.

עדניות פרחים חפות מפשע, כוסות, אוהלים.. הכל הלך. לוטנן עזר גם פה ושם.

גם המדים נדחקו אל מתחת למיטה הצה"לית שלי.

עברתי למדי בית. פיג'מה.

 

בבוקר היום השלישי התיישבנו אני ולוטנן על ה"מיטות" [כמה ברזלים עם מזרן] באוהל.

בעודנו מתכננים את ההרס היומי, הודעה משמחת הגיעה לאוזניי.

"תארזו את הציוד אתם עפים בתשע".

לקח לי חצי דקה להחזיר את הציוד הצבאי ולארוז את הציוד.

אפילו עזרתי לארוז גם ללוטנן.

לאוטובוס חכיתי שעה וחצי. אבל זה היה שווה את הכל.

כשהגעתי הבייתה נשקתי למקלדת ולעכבר. פיסות טכנולוגיה שנעלמו מעניי בשבוע האחרון.

עשיתי מקלחת אמיתית שלא כללה ישבנים רופסים. או מחיצות מטונפות.

 

כשיצאתי, נשכבתי לאחור. לא האמנתי שאני בבית.

ואולי זו מטרת הגדנע? ללמוד להעריך את טיבו של הבית?

נההההההה.


 

תתרחקו מצה"ל. תאכלו צמחוני. תשמעו מטאל.

אריאל.  למען החיות.

נכתב על ידי , 6/5/2005 02:29  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי: 

בן: 37

ICQ: 5151888 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לREQUIEMלגלקסיה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על REQUIEMלגלקסיה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)