כולה ילד

לילות ללא שינה. עניים אדומות. ידיים רוטטות.

והצפורים! אני כבר שונא צפורים!

הן היו המאזכר המחורבן לזה שנשארתי ער עוד לילה.

חמש בבוקר- צויץ-צויץ צו ציו-

מעכשיו הדבר הכי קרוב לציוץ צפורים תיהיה החריקה המוזרה

בדלת של הארון כשאני אפתח אותה.

ותאמינו לי זה אפילו לא קרוב לציוץ המעצבן הזה.

ייאי. [ייאי?]

אז חזרתי מהביתספר עם פרצוף של כלב שעבר סירוס.

אבל התעוררתי מהר והבנתי שקבלתי את המתנה הכי יקרה

שיש בעולם המודרני.

חופש.

כן ידידיי. חופש.

והנה התיעוד של מראות הזוועה.

עם נגיעות של פוטושופ.. בשביל הכיף. [הכיף שלי. כמובן.]

כתבתי בקטן! מיד לשנות!

[טוב אתם לא רואים את זה בקטן כי כבר שיניתי. אז תדמיינו. קטן.]

זה ציפור? זה מטוס? לא!

זה סופרמן!

מה אמרת אווה? להפסיק לחרבן על הפוסט ולשים את התמונות?

אוקייייי!

מממצלמה מזדיינת..

מה? לא! אמרתי שהממשלה מאוד עויינת.

פורק את זעמי על הדפים הארורים.

פורק.

 -מאוד קול-

עם חוט דנטלי. כל יום. וזה אפילו לא חיוך מאולץ.

slipknot. here i come.

פינת הלשון

כי ניתגעגע.

בַּגְרוּת נ' הגיל כשנער או נערה נעשים מבוגרים-

הבַּגְרוּת בהסטוריה יצאה לי מהתחת.

[בַּגְרוּתוֹ]

נו אווה זה מטוס!

אווה: אתה סתם אומר. אתה תבעט בי כשאני אסתכל.

למה שאני אעשה דבר כזה??

אווה: אוקיי. מסתכלת.

זה לא!

לכי לקיבינימאכט!

אווה: מה אמרת?!

אמרתי שאני שוקל לעבור לאוטומט.

עכשיו אני הולך לחקור מחדש מבנה רך ומלבני שנמצא אצלי בחדר.

לא עשיתי בו שימוש כבר המון זמן.

אמא אומרת שקוראים לזה "מיטה".

לא יודע.. נשמע יפני משהו.

אריאל.