כולה ילד

אני אוהב לישון במשך שעות הבוקר המוקדמות, לשמוע את הרוסי מתחת לחלון שלי

בכל יום מחדש, גורף בכוח את העלים שהצטברו לקצות המדרכה.

והשעונים המעוררים בוקעים בדממה. מצפצפים בדיוק בשעה הנכונה.

כי הם מחוייבים לבעלים שלהם. הם צריכים לקום לעבוד. כל יום מחדש.

בשבילי זה היה עוד בוקר אחריי הלילה של יום ראשון בעיר.

זרוק על המיטה כמו סדין מקומט,

חלמתי על סופי, בבגדי עור ונעלי עקב אדומות, סופי ביקשה שאצייר לה כבשה.

אז ציירתי לה. ציירתי לה אפילו שתיים. זונות.

שתי כבשים זונות, בקופסה.

סופי הייתה מרוצה כי היא הכירה כוכב שחיו בו סרסורים בלי זונות.

"אני אוכל להשכיר להם את שתי הכבשים תמורת תשלום חודשי דיי מכובד"

היא אמרה. ואני הצטערתי שלא דרשתי עמלה, על הציור,

כי הירושה שקיבלתי מאבא אחרי שהוא מת עוד מעט נגמרת,

ואני רק מתבטל ומתרושש יותר בכל יום.

בהיתי בנעליים האדומות של סופי. "שתהנה עם הכסף שלה" חשבתי,

שתדחוף אותו לתחת מצידי. לי יש תוכנית איך  לעשות כסף, הרבה כסף.

סופי בדיוק התקרבה כדי להודות לי על הכבשים,  

כששמעתי רעש חזק של התנפצות,

כבר שמעתי את זה היום, בבאר, כשהמלצרית הכוסית שכובשת את המבט שלי

בכל יום ראשון, שברה שלוש כוסות בירה גדולות.

אני מקווה שלא יפטרו אותה.

הרעש נשמע כל-כך אמיתי, שהתעוררתי.

פתחתי את העניים. "ס'ראבאק," עוד קצת, והייתי מזיין את סופי.

הנעליים האדומות שלה נראו לי כלכך מגוחחות עכשיו. בטח 

אחשוב שהן דווקא נורא מקוריות, בפעם הבאה שניפגש, בחלום. 

אבל מה פתאום הכבשים האלה קשורות לסופי, או לחלום? לפני שקמתי מהמיטה

החלטתי [בפעם המי יודע כמה] שאני חייב להפסיק לקחת את "הנסיך הקטן"

בכזו רצינות. הספר דפק לי את כל החלומות.

זה היה אמצע היום, בערך צהריים. בחוץ השמש קדחה כאילו אלה שעותיה האחרונות.

הלכתי להשתין, נשפכתי לאסלה  

משכתי מעלה את הבוקסר והורדתי את הידית שעל הניאגרה.

לא היה חלב במקרר אז שתיתי מים חמים עם אבקה של קפה.

אני חייב לחסוך בכסף עכשיו.

שאבתי את הבוץ למרות ששנאתי אותו, ואז שמעתי נשימות כבדות, מכיוון המרפסת.

שבריריות, נבלעות בקול שעשה הרוסי עם המטאטא [כמו בכל בוקר,]

הלכתי לבדוק את זה וכשהגעתי למרפסת,

ראיתי אותו מולי. הזין שלי.

הוא נראה שונה עכשיו, מפורק לחתיכות קטנות בכל החדר,

כמו הפאזל של מיקי מאוס שהיה לי כשהייתי קטן.

בקושי זיהיתי אותו ככה, הוא שתק. ורק פלט אנחה בכל כמה שניות.

הוא הביט בי בעניים ריקות.

"מה אתה דפוק? מה קרה לך??" פלטתי לעברו, 

"אני מצטער, לא יכולתי לסבול את זה יותר,

נשברתי." 

"העולם הזה. הוא פאקינג יותר מדיי בשבילי." הוא הסביר.

"ניסיתי. ואתה יודע שניסיתי. אבל הטיפשות, האטימות, הגועל, הרוע, הסבל!

והשגרה, אותה שיגרה מטומטמת שכופים עלייך." הוא עצר כדי לקחת אויר, ואז המשיך,

"מהנדסים את החיים שלך מהרגע שאתה נולד. תבנית קבועה.

לך תלמד, תמצא עבודה [ואם אתה לא דוס- אז לפני כן נדפקת בצבא,] תתאהב,

תתחתן, תביא לעולם שני ילדים, בן ובת, [ואם אתה דוס אז לפחות שתייםעשרה, עדיף בנים,] תגדלו חתול, או כלב [אם אתה אלרגי לחתולים,] תשנא את אשתך,

ותירקב, עד שיקברו אותך.

תמיד אותה שיגרה מחורבנת. אף אחד לא חופשי."

הוא שוב נאנח.

הסתכלתי עליו, הסתכלתי סביבי,

ואז הבנתי, נשבר לי הזין!,

עכשיו-מה אני אגיד לסופי?

תראו!!2 אוהבים אותי.

ואל תגיבו רק על זה נו..

אהוי!

בגלל שאתם מושלמים שלי

ועושים לי נעים ודגדוגים עם המחמאות

אני חושף לעיניכם את:

ארי שמן