כולה ילד

כשיהודה מצחצח שניים, לא מתחשק לו לרצוח אנשים.

הקצף הלבן ממלא את פיו.. והוא בוהה במראה,

גם אם הקצף צורב. מביט בשלולית הבועות הלבנה [אבל לא מספיק לבנה] שנוצרה בכיור.

אין לו לאן למהר עכשיו, הפגישה עם דוקטור שטיינמץ תתקיים רק בערב.

הקצף נוטף אל הכיור, והוא מוסיף לצחצח.

חזק, המברשת חורקת על שיניו.

החניכיים שלו מתחילות לדמם, הן תמיד מדממות כשיהודה מצחצח שניים.   

טיפות אדומות נוטפות מבין השניים שלו.. למטה.

והקצף הלבן [לא מספיק לבן], שמתערבב עם הדם יוצר צבע ורדרד..

והפנים של יהודה נצבעות בורוד.

"עוד פעם אני נראה כמו פוסטמע"

הוא אומר לעצמו, ואז פולט את כל תכולת חלל הפה אל זרם המים בכיור.

הוא התיישב אל מול האור שהפיץ מסך הטלוויזיה,  כשבדיוק הופיעה פרסומת למשחת-שניים חדשה,  "perfect snow-white teeth" היא הבטיחה.    

"אין דבר כזה לבן מושלם." הוא התעצבן.

ולמרות זאת, כשישב בחדר החשוך ורק פניו  מוארות באור מהטלוויזיה הוא לחש-

כזו משחת שניים אני רוצה.

הוא נרדם על הרצפה הקרה. בין הטלויזיה לכורסא.     

כשהתעורר, התור שלו חיכה לו במרפאת השניים והוא דאג לצחצח שניים

עם הרבה קצף, קצף לבן [לא מספיק לבן], רגע לפני שיצא. 

השיננית בחלוק הלבן [לא מספיק לבן] אומרת לו לחכות בחדר של שטיינמץ.

לחדר של שטיינמץ היה ריח קר של משחת שניים.  

לא היה אף אחד עם יהודה בחדר, כשהוא מעוך בתוך הכיסא המכאני,    

הוא הרשה לעצמו לשחק עם המשאבה הקטנה של שטיינמץ, 

ואז עם הצינור הקטן שמשפריץ מים, ואז עם המקדחה הקטנה שזמזמה.

דוקטור שטיינמץ נכנס בחלוק הלבן, כל-כך לבן. וביקש ממנו להפסיק עם זה מיד,

"זה ציוד נורא יקר". הוא הסתובב מעט בחדר וזמזם כמו המקדחה הקטנה.

ממש כאילו נמצאה המקדחה הקטנה עמוק בגרונו.  הוא התקרב אל הכיסא המכאני,

ורירשרש בין כליו הכסופים, עד שבחר באחד מחודד.

"עכשיו פותח את הפה". "יותר ג-דול". יהודה עשה כדבריי הרופא,

ופתח את הפה. ואז גדול יותר.

"אתה מצחצחת שניים אחריי אוכלת ארוחה?" שאל אותו שטיינמץ,    

בטון שהתאים לשיחה עם ילד קטן ורוסי.

יהודה שתק.

"שיניים יפות, לבנות." קבע שטיינמץ בעודו רוכן אל תוך פיו של יהודה.

"לא מספיק לבנות.." יהודה לחש לעצמו,

ועכשיו הוא אחז בידו במקדחה הקטנה.

והיא זמזמה.  לבן ואדום, כשהאדום על הלבן, והלבן נאלץ להתמזג.

שטיינמץ נצבע בורוד. השיננית נכנסה בבהלה, וגם אותה צבע יהודה בורוד.

למרות שהוא שנא את הורוד, אבל לא הייתה לו ברירה.

השיננית הביטה בו בעיני זכוכית, כשהיא שרועה על הרצפה הקרה, 

קפואה וורודה. "פוסטמע"

שטיינמץ כבר לא זימזם כמו המקדחה הקטנה,

הוא יותר חירחר, כמו הקול שעושה המשאבה הקטנה ששואבת את הרוק.

הקירות הלבנים, נצבעו גם הם, לרקע קול צחוקו של יהודה.

הדבר היחיד שנשאר זהה, היה הריח של משחת-שניים באוויר.

"מושלם זה מושלם כן-כן.. ורוד, אבל מושלם.." הוא מלמל

יהודה חייך חיוך גדול ולבן [לבן מושלם], ורכן מעל שטיינמץ.

בנשימות כבדות, שהתברגו אל חלל החדר,  הוא צעק לעבר הגוף הורוד..   

"מי לבן עכשיו!, הא? דר' שטיינמץ.   

מי-לבן-עכשיו??"   

שטיינמץ שתק.