זה היה בשישי האחרון,
כשחזרתי הביתה בשעת בוקר מוקדמת מהעומולדת של לוטנן
הבית של לוטנן נמצא מרחק חצי שעה לערך מביתי שלי.
היה כל-כך קר אז, והשמש מיאנה לזרוח.
איפוא, חשכה מוחלטת שררה סביבי, והצפורים היו ישנות כולן.
אז באמצע הרחוב, בודד לחלוטין, עמד אדם שאת פרצופו לא זיהיתי
כמטר ותשעים סנטימטרים גובהו,זרועותיו גדולות וכתפיו נוקשות ויציבות.
חששתי להמשיך בהליכה לכיוונו אך הסרתי דאגה כשהחל להשתעל בכבדות כאחוז שחפת.
אף שקלתי לחוש לעזרתו. כמעט וחלפתי על פניו כשהרים אישונים ונעץ בי מבט, ואז הרים אצבעו לשאלה.
"אמור לי, יודע אתה את הדרך אל מגרש הכדור-סל הישן?"
"קודם כול" פניתי אליו בזעף, "זה לא מחזה שייקספירי, אז חלאס עם הדיבור הפלצני.
ובקשר לשאלתך: כן אני יודע."
המגרש אכן היה בדרכי, וכדי לחסוך בהסברים הצעתי לזר להצטרף אליי להליכה
והוא הניד ראשו כמסכים, וחייך.
אמת שאל המגרש היה ניתן להגיע בזמן קצר הרבה יותר אם במקום לפנות אל רחוב 'שוברט' הייתם נכנסים לחורשה
[שהייתה רק אוסף לא-גדול של עצים, אלא יותר שטח יתום ועשבי] טיפש הייתי, ופלטתי עובדה זו.
"נלך דרך החורשה", אמר. אמת שפחדתי, על-אף שיעולו.
כשסירבתי, התעקש שנקצר את דרכנו בטענה שעייף הוא, ואינו יודע את דרכו בחורשה בעצמו.
קינטר אותי הזר, קינטר עד ששיכנע. אך לא משימת שיכנוע קשה הייתה, הרי הייתי שיכור כלוט לאחר המסיבה ושיכול דעתי היה משובש.
לאחר חצי דקה של הליכה מהירה לאור לבן של ירח ורעש התרסקות של עלים יבשים תחת רגליי, יכולתי להבחין בקצה החורשה.
בקצה נמצא גן-שעשועים מוזנח שהיווה מקום מפגש לבני נוער פרועים בלילות החמים, אך לא הלילה.
רק מנורת להט צהובה ועגולה על עמוד האירה אותו בקול זימזום מונוטוני.
כל אימת שהלכנו התנשף בכבדות, כאילו מטפסים היינו על הר או רצים במהירות.
ברגע אחד נעצר האיש, נעצרתי צעד אחד אחריו.
הסתכל בי כבוחן, אינני יכול לומר בוודאות במשך כמה זמן עשה זאת משום כשמבט חדש ולא שפוי בעניו
השכיח ממני כל תחושה של זמן. ידעתי שבריחה תיהיה לגיטימית לחלוטין בשלב זה, אבל גם ידעתי היטב
שלא היה לי סיכוי להימלט. אחוז טירוף היה, וכלל לא אביתי להכעיסו יתר על המידה.
אז, כשאחז בזרועי ביד עצומה, הפכה דממת החורשה למקהלה של דפיקות לב שנשמעו באזניי-בלבד.
הוא חזר בנחרצות על אותו משפט שלא שמעתי, שוב ושוב ושוב.
התאמצתי להרגיע את ליבי עד ששמיעתי התחדדה וחזרה לתפקד.
"אחד, לא מספיק. זה נכשלת." וכזקן הסנילי הזה, חזר ואמר שנית. כעת יכולתי להבחין בבירור
במבטא הרוסי הכבד ובריח הסגריות בהבל פיו. "אחד, לא מספיק."
לא איבדתי את עשתונותי וגערתי בצירוף יריקות לא מכוונות:
"רצית מתח? לא?" יריקה לכיוון הצווארון, "עשיתי מתח. יא חתיכה של חרא וכדאי שתחשיב את זה!"
"טוב, נגיד שטוב" השיב כמתגונן, "נתקדם לקפיצה למרחק, מהמקום."
אמת שאינני מצטיין גם בזה. יריקה לכיוון הצווארון. בגרות ארורה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: