אתה מוכן לשלוח אותה להתחתן כבר עכשיו, אבל כואב לך לראות אותה על עקבים?

או שלום-בית, לאלה שהיו איתי בקשר בזמן האחרון. בבקשה.

או מניפסט השלווה הנפשית של אלינה.

אז הבלוג נטוש כבר כמה זמן, ואני מניחה שחבריי לא מנויים, ככה שמי שאני לא רוצה שיקרא את זה כרגע לא יקרא, אבל אם הוא יקרא לא יהיה לי אכפת.

אני צריכה לנשום, לנשוף ולהרפות.

אני צריכה להלחם.

אני צריכה להבין שתחושות הבטן הטובות, המחשבה שזה יצליח, נכונות בדיוק כמו תחושות הבטן הרעות.

אני צריכה להבין שהוא אוהב, תמיד, גם אם נראה שלא.

אני צריכה להבין שהוא מצטער, שאני צודקת ושהוא הבין את זה.

הבנתי שהוא אוהב אותי יותר מהן.

אני מניחה שהוא אוהב אותי יותר ממנו?

אני צריכה להבין שהוא צודק, ושאין משהו שיגרום לי להיות לא מאושרת.

אני צריכה להבין שאני אני, גם בלעדיו.

אני צריכה לחייך.

אני צריכה לחזור לאהוב את עצמי.

אני צריכה להפסיק לבכות.

אני צריכה להרגע.

זו רק תקופה, יהיה טוב. יהיה ממש טוב.

ואיתו.

לא בגללו, בשבילי.

לילה טוב.