..Isn’’t this where....

מעבר לאופק

היכן עובר הקו,

המפריד בין שם לכאן

בין הגשם לקשת בענן

בין תועה לאויב מסוכן;

מעבר לאופק,

בין הרגע לזמן,

בין צחור ללבן,

היכן מתחתם את הקו?

מי מתח את הקו,

בין טירוף לגבולו

בין נהר ליובלו

בין ההיגיון לריק שמולו;

מי מתח את הקו,

את שובר הגלים,

בין חופי מבטחים

לביני?

היכן מתחתם את הקו,

הגדר הלבנה,

חבל התלייה;

היכן, היכן עובר הקו...?

אך אני שואלת לשווא.

אני כאן לבדי,

וכבר אינני זוכרת

אם הייתי אי פעם

שם

מעבר לאופק.

דרכי

בחושך ובשחור,

בשלג ובכפור,

אל תוך חומה ומבצר

בו איש אינו גר,

זו דרכי.

אל הריק והצל,

יער שטוף ערפל,

וחרבי, באבחה,

תשסף גם אותך,

בדרכי.

בדמעות ובכאב,

בראשי הדואב,

אל סופי...

...אל סופך

אפלס אל ליבך

את דרכי.

אז למה לי?

ובאובך, הרחק, ניצבת דמותך...

משום מה, רצוני רק לשפוך את דמך.

לא...

אינני זקוקה לך.

בליבי

...ואתה עודך שותק.

סהר דומם בשמי תכלת בהירים

הגם אתה זר כאן, במרומים?

וכיצד אתה לכאן הגעת?

כי גם אני אמורה להיות שם, למטה

לפחות

כך הם אומרים.

ואתה עוד תחזור לשמי הלילה

ורק אני עודני כאן.

אמור לי היכן,

היכן מקומי

ברחובות השוממים

כי לי,

בני אדם

ככוכביך רחוקים.

האם כמוך אהלך,

לבדי?

עד מתי?

...עד לאן?

מה אשאלך כאשר ניפגש שוב,

כאשר ייקץ הזמן?

הפרי האסור

ליד הנחל,

צמח לו פטל.

פרחיו כמשי,

פירותיו כשני

וטעמם מתוק מדבש.

אני יודעת כי טעמתי,

בשלהי השנה שעברה.

עודני זוכרת...

...טעם גן עדן.

ליד הפטל,

צמח לו מפעל.

הפטל קמל.

פרחיו נפרמו,

פירותיו ארגמן

ורק עכשיו אני יודעת

שזהו צבע הרעל

וטעמם עדיין מתוק מדבש,

אפילו יותר

וכעת, זהו באמת

טעם גן עדן.