penetration to my mind

שנה שעברה הדבר היחיד שמנע ממני התאבדות היה הפחד שאיש לא ירגיש בחסרוני. שליד הקבר שלי יעמדו כל בני המשפחה הבודדים שיש לי עם עיניים לחות מדמעות, ואיש מלבדם לא יטרח להגיע, שלא לדבר על להזיל דמעה.

היום אני יודעת בבטחה שלא מעט אנשים יבכו בהלויה שלי. אני יודעת שסחפתי איתי אנשים אל תוך מערבולות קוסמיות רחוקות. אני יודעת שמתישהו בעתיד הם יבינו כי הותרתי עליהם רושם. והם יבואו ויבכו. עליי.

אבל היום התאבדות היא כבר לא נושא השגור במחשבותי. והיום בניגוד לפעם, הידיעה כי אני לא לבד לא תגרום לי לנוח על משכבי בנחת. חפרתי בורות וטמנתי מוקשים, הגיע הזמן לעשות שלום.

עוד מעט, עולה על מטוס וטסה. כופה על עצמי אורח חיים בריא, כי זה מה טוב לי.

אני רואה אותו מסתכל מהצד. מהסס אם לגשת או לא לגשת. מריץ תרחישים היפותטיים בראש. מתלבט.

אני רואה את עצמי מהצד. יושבת בפאב דיי רועש. שותה לבד ויסקי. כנראה מנסה להשתכר.

אני רואה את ההתלבטות מהצד. שוקלת את כל המרכיבים. מעריכה את המצב.

אני רואה הפוטנציאל מהצד. כבכל קשר חדש שתרם נטווה.

אני רואה את החיים מהצד. הגיע הזמן גם לחיות אותם.

אני לא יודעת אם יש מלאכים בשמים. אני לא יודעת עם יש שדים או נפילים. אבל מלאכים מהלכים בינינו, בוודאי נתקלתם באחד ולא זיהיתם אותו. רק בגלל שלא היו לו כנפיים והילה? החברה שלנו הפכה להיות כל כך שטחית...

מראה עיניים יכול להטעות, אל תסתמכו עליו. תפתחו את הלב והקשיבו למנגינה...