יש לי כ"כ הרבה דברים לרשום,
כל כך הרבה דברים לפרוק..
אבל אין לי אומץ
היום פשוט יצאתי משיעור אנגלית והתחלתי *לבכות* במדרגות
ז"א לנסות לבכות..
הבכי יצא במקצת למרות שבתוכי היה נהר שלם
אני מרגישה כ"כ לא קשורה לאנשים הסובבים אותי
מרגישה כ"כ בודדה למרות הטלפונים בלי סוף
לצחוק המתגלגל כבר אין כוחות,
לנערה המצחיקה והמחורפנת כבר אזל הדלק..
מזה חששתי יותרמכל, שאני כבר לא אוכל לשחק עם רגשותי
אסור שיראו שאני עצובה
אסור שיראו שאני שמנה
אסור
אסור שישאלו אותי שאלות לעולם
אבפילו לחתוך כבר אין לי כוח
יש לי בית ריק
ואני יכולה להזמין אלי כל אחד אבל אני פשוט מעדיפה להישאר לבד
אני, והטירוף
אני והמזון המקולל
אני מרגישה כ"כ סמרטוט, כל אדם פשוט יכול לבוא ולדרוך עליי
כי אני אוויר
אבל רק הוא, הוא האור בקצה המנהרה
הוא מתיחס אליי כאל מלכה, הוא מתיחס אלי כמו שמעולם לא התיחסו אלי האנשים הכי הגונים
אבל למה גם ממנו אני נרתעת?
מה קורה לי לעזזל
כראה שאני לא מסגלת לאהוב, לא מסוגלת לאהוב ולא מסוגלת להיות נאהבת
שונאת את כולם
בזמן האחרון אני יותר מידי מראה את זה לאנשים
פשוט מסתכלת עליהם וישר עולה לי ארס בעיניים
הם גם נרתעים ממני
אני רוח, אני אוייר, אני כלום
רק גוש שומן גדול שאפילו שינוי כמו שצריך לא מסוגל..
עריכה: 12:31
עכשיו נשקלתי אחרי המון זמן
אני כ"כ בשוק
אני שוקלת 58
על 1.65
21.3 = BMI
איזה ביזיון..
בחיים לא שקלתי ככה
אבל הכל הולך להשתנות אני אציב לי מספר יעדים בדרך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥siv♥