המון זמן לא עידכנתי...כל הזמן הזה הייתי מתה לעדכן, פשוט לא היה לי אומץ,
לא היו לי כוחות לבלוג, בדיוק כמו עם שאר הדברים והשאיפות שלי שמתמוגגות מיום ליום
אני בולסת בלי סוף ויוצא לי להיות הרבה לבד בבית..יש עוגות ועוד כל מני דברים משמינים
אני מרגישה שאני כבר לא שולטת בעצמי, מרגישה שהמזון שולט בי.
אין בי שובע וגם לא רעב
אני פתאום זאת שמרשה לעצמי לבלוס ולהכניס רעלים
נכנס בי שד, שד שלא יוצא וחוזר לעולמו המתועב מזה המון זמן..אני נגעלת מעצמי
מהחתכים, מהשערות שאין לי כוח להוציא כבר המון זמן, מהלובן של צבע עורי הלא מוגדר ובעיקר..מהשומן:(
השומן המגעיל הזה שמכסה אותי, מהשומן המתועב שכל מגע וכל תזוזה מתנועע, השומן הזה..שבגללו כבר לא קיים היופי
אני יכולה לצום, אני יכולה לעשות ספורט, אני יכולה לשמור על עצמי,..כמו פעם.
אבל זה מעגל שחוזר על עצמו. אני צמה, מסתכלת במראה ואומרת לעצמי "עזבי, אין טעם את גם ככה שמנה, שמנה תשארי לנצח.."
מצד שני הקול השני אומר:"לא נורא מתוקה, את אולי מאוכזבת עכשיו אבל בקרוב הכל יעלם, אל תוותרי לעצמך, אל תתני לשומן לדכא אותך.."
אבל איך?
אלו הם המלאכים, הדמויות המתרוצצות במוחי, אך לפעמים בלי שום סיבה הדמות הלישית מתפרצת ואומרת:
"בשביל מה את צריכה את כל זה? הצומות,הבליסות, המשלשלים, הצומות.."
מה זה נותן לי? במקום להרות אני רק משמינה מיום ליום. וזה נכון.
השתלטה עליי הפרעת האכילה, שכנראה בלעדיה אין לי כלום.
אני שונאת את אנה, אבל כנראה שזהו היעוד שלי (לא שאני מאמינה בגורל..), היא צריכה להיות בתוכי כדי שארגיש שליטה על עצמי,
כדי להרגיש רזה וריקנית,
לדעת שניצחתי את המזון,
שניצחתי את עצמי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥siv♥