התגעגעתם?
אוח, שוב אני עושה את זה.
על מי אני עובדת?!
התגעגעת? :)
הסיפור חזר, מותח מכל פרק עד עכשיו [והיו ממש הרבה
]
תהנו.
פרק 3 חלק ||||
השיעור עבר בהצלחה.
ילדי ישראל יודעים אנגלית הרבה יותר טוב ממה שסאם תיארה לעצמה,
ורובם היו גם מאוד נחמדים ומצחיקים.
היא הכירה מספר ילדים, את ליאל כמובן, מיכל, מיקי, אופיר, הילה, רועי, רן, יוני וגיא.
סאם די התבלבלה בשמות. קראה להילה "אילה", או למיכל "מיקל", ולרועי "רוי" וכיוצא בכאלה.
אז היא החליטה להדביק לכל אחד מהם שם אנגלי, שיהיה לה קל יותר.
למיכל היא קראה מישל, לליאל היא קראה לורן, למיקי היא קראה מייקל, עם שמה של אופיר היא לא הסתבכה, אז היא לא שינתה אותו.
להילה היא קראה היילי, לרועי היא קראה ריאן, רן, ששמו לא היה מסובך, אבל הוא ביקש לשנות אותו – היא קראה רון או רונלד, ליוני היא קראה ג'וני, ולגיא היא קראה ג'ואי.
ביציאתה מכיתת אנגלית, ג'וליאן קראה לה.
"אני שמחה שהסתדרת עם כמה תלמידים" אמרה ג'וליאן בחיוך "בשביל זה עשיתי את משימת הקבוצות. שתדעי לך, שהתחברתי עם חלק מהילדים הכי איכותיים בשכבה הזאת. אבל אני מזהירה אותך, סאם. יש כאן גם ילדים מאוד אכזריים."
"תודה רבה" אמרה סאם ורצה לדלת.
"לורן!" צעקה סאם במסדרון וליאל הסתובבה אליה, "היי" היא אמרה מתנשפת כשהגיעה אליה.
"היי, מה היא רצתה?" שאלה ליאל
"סתם שמחה שהתחברתי איתכם, ואמרה לי להיזהר משאר הילדים בשכבה, שהם אכזריים" אמרה סאם, "אוה כן" אמרה ליאל ועיקמה את אפה "בקשר אליהם. הם מאוד אכזריים סאם."
"אני אזהר" הבטיחה סאם בחיוך, היא הוציאה דף מתיקה, ובאותו זמן ליאל אמרה "תגידי, למה אנחנו לא ממציאים לך שם ישראלי?"
"לא הצעתם" אמרה סאם, מעיינת בדף המקומט, "בואו נראה" אמרה ליאל ושילבה את ידיה.
"סתיו! לא לא...סיוון?שרה?חחח לא זה עתיק" ליאל פלטה עוד כמה הצעות מטופשות, אבל סאם כבר לא כל-כך התרכזה.
"מה את מסתכלת שם?" שמעה סאם קול והרימה את מבטה "היי ג'ואי" היא חייכה.
"שוב השם הזה?" הוא אמר וחבט במצחו עם כף ידו, ליאל וסאם רק צחקו למראהו.
"אני לא מבינה מה כתוב פה" אמרה סאם וכיווצה את מצחה "אל תאמצי את המוח סאם, הוא עוד יתפוצץ!" אמר גיא ולקח את הדף מידה ופלט "אוה את איתי בכיתה! יש לנו עכשיו ספורט" הוא קיפל את הדף והגיש אותו לסאם.
"את לא ממש לבושה לספורט הא סאמי?" אמרה ליאל והסתכלה על סאם מעלה ומטה.
"כנראה שלא" היא אמרה ועיקמה את אפה.
"סמננננתתתתתתתהההההההה" נשמעה צעקה וסאם הרגישה את העין שלה מתעוותת מכעס.
ליאל וגיא הסתכלו לראות מי צעק מאחורה, וראו ילדה קופצנית ומאושרת מתקדמת בריצה מהירה.
סאם הסתובבה במהירות, ועצרה את הילדה רגע לפני שקפצה עליה עם כף ידה בסימן עצור.
"דניאל!כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי ככה? לעזאזל" אמרה סאם בכעס.
"סליחה" ענתה דניאל בחיוך "אבל לא יכולתי להתאפק, אוה את עדיין לובשת את הסווטשירט של ביה"ס הקודם אה סאמי?"
"את נתת לי אותו בבוקר, מטומטמת"
דניאל רק גלגלה את עיניה בחיוך והסתכלה ישר על ליאל וגיא.
"אוה כן, דניאל. אלו לורן וג'ואי, לורן וג'ואי זאת אחותי, דניאל."
ליאל וגיא השיבו נפנוף קצר בידיהם, ודניאל פתחה את עיניה הגדולות לרווחה, והן נצצו "אתם גם בריטים?!" היא שאלה.
"לא לא לא" אמר גיא "זה שמות שסאם המציאה לנו כדי שלא תתבלבל. אני גיא" הוא אמר, וראו שדניאל התאכזבה מעט.
"ואני ליאל" הוסיפה ליאל בחיוך.
"אוה ודילן גם בדרך!" אמרה דניאל בחיוך ובהתלהבות שכל-כך אפיינה אותה "דילן?" שאלה ליאל בהרמת גבה.
"אחיה התאום, ואחי הקטן" אמרה סאם באי חשק. "יש לך אח תאום?! זה כל-כך מגניב!!" אמרה ליאל בהתלהבות.
"כן, כן!" ענתה דניאל בתגובה להתלהבותה של ליאל "ויש לנו עוד 2 אחיות תאומות, קטנות מאיתנו!"
ליאל ודניאל המשיכו להתלהב יחדיו עד שעוד ילד התקדם לעברם.
"זה דילן? הוא נראה קצת גדול" אמר גיא, וסאם הסתובבה במהירות "לא זה אחי הגדול, זאק"
ליאל הסתכלה במהירות על זאק ועיניה נתפסו בו.
"לורן? לורן?" דניאל ניסתה להחזיר את תשומת ליבה של ליאל אליה, "הוא מהמם" אמרה ליאל ללא מצמוץ. גיא גלגל את עיניו וסאם צחקה.
"היי" אמר זאק "איך הלך ילדה?"
"סבבה דווקא, איך לך?" היא אמרה והמבטא הכבד שלה שוב דאג להופיע.
"בסדר, אני מניח. מי אלה?" אמר זאק והסתכל אל עבר ליאל, שעיניה עדיין לא הניעו עפעף, והרים את גבתו. "לורן וג'ואי. לא, זה לא השמות שלהם, אני המצאתי" סאם מיהרה להוסיף.
"היי" אמר זאק במהירות וליאל פלטה מן מילה משונה.
גיא הדביק את כף ידו למצחו ודניאל לא הפסיקה לצחוק "שוב התחלת את?" אמר זאק לדניאל, שהפסיקה לצחוק במיידי.
"זאק!" נשמעה צעקה מאחורה, "שיט" פלט זאק "היא מציקה לי. היא מתלהבת מהמבטא שלי ולא מפסיקה לרדוף אחרי. היא אפילו עקבה אחרי לשירותים!לבפנים!"
"בהצלחה גבר, שמעתי שהיא קרצייה אמיתית" אמר גיא וטפח על גבו של זאק "נתראה" הוא אמר לסאם והיא סימנה לו לשלום.
הוא גרר את ליאל, שלא רצתה לזוז משם.
"אוי יש לנו שיעור! ג'ואי חכה!" סאם אמרה ורצה אחריו ואחרי ליאל והשאירה את דניאל מנסה להפריד את הילדה המציקה מזאק, שרק רוצה לעוף משם.
בדרך חזרה הביתה, סאם הבחינה שוב בזוג העיניים הירוקות שהביטו בה כשהם נכנסו לבית החדש יום קודם לכן.
היא ניסתה להתעלם, אך מידי פעם פזלה לעברם כדי לראות אם הן עדיין שמה – מביטות בה. הם לא נעו, לא מצמצו, והמשיכו לעקוב אחרי סאם בציפייה.
סאם הרגישה מחנק בגרון, ואת בטנה מתהפכת.
"תיזהרי! ילדה טיפשה" אמרה זקנה כשסאם נתקלה בה בזמן שהסתכלה אל עבר העיניים.
"סליחה" היא פלטה באנגלית "הישראלים כ"כ חסרי נימוס, וחצופים.לא נעימים בכלל"
היא עברה דרך שוב, שהיה מסריח מדגים רקובים, וכלבים לא רחוצים.
זעקות של מוכרים נשמעו מכל עבר, והיא נדחסה בין המוני האנשים.
היא הלכה בין הרבה אנשים על מנת להתחמק מן העיניים, ללא הצלחה. הם עקבו אחריה לכל מקום. הם אפילו נמצאו על אנשים שהסתכלו עליה, כאילו העיניים השתלטו עליהם. ואז סאם הייתה מקבלת חלחלה ורצה במהירות גדולה יותר.
"מה זה?" היא לחשה לעצמה בתחילת הרחוב של הבית "למה זה עוקב אחריי?"
היא עצרה והסתכלה סביב שוב. העיניים נעלמו.
היא נאנחה עמוקות.
פתאום משהו נחת על ראשה. היא הסתכלה במהירות מעלה.כלום.
סאם ליטפה את שיערה ולאחר מכן הסתכלה בכף ידה.דם. היא נרתעה אחורה וליטפה שוב את שיערה, הדם נעלם.
"מה לעזאזל?!" צעקה סאם. אחת השכונות בבית שליד הסתכלה על סאם במבט עגום בזמן שהשקתה את הגינה, סיננה משהו והסיטה את מבטה.
סאם המשיכה ללכת, בתקווה שהכל היה דמיונה הפרוע. היא הגיעה אל עבר כניסת הבית, ועלתה במדרגות-העץ החורקות ועל הדלת היה כתוב בדם "לכי אל מאחורי הבית".
היא החליטה לא להסתכן. "לא מתגרים בגורל" היא חשבה לעצמה.
היא הניחה את התיק על יד הדלת, ירדה חזרה במדרגות ופנתה אל מאחורי הבית.
מצבות הונחו בכל הגינה.
היא התקרבה למצבה הקרובה ביותר;
"ג'יימס ג' פיטרסון.
1850-1889
נרצח ע"י אשתו בגיל 39"
סאם הרגישה בחילה קטנה וצמרמורת, והמשיכה למצבה הבאה.
"דיינה אליזבת' סוליס פיטרסון
1853-1889
התאבדה לאחר רצח בעלה וילדיה, בעקבות אי שפיות.
בת 36 במותה."
שוב צמרמורת עברה בגופה. היא המשיכה למצבות הבאות.
"ג'ון ג'יימס פיטרסון.
1880-1889
נרצח ע"י אימו בגיל 8 ו-3 חודשים"
"ליליאן לאב פיטרסון
1876-1889
נרצחה ע"י אימה במקלחת.
בת 13 במותה"
"ג'ייסון וג'סיקה פיטרסון.
1888-1889.
נרצחו ע"י אימם בשנתם.
בני 8 חודשים במותם."
דמעה רטובה ומלוחה החליקה על פניה של סאם.
עיניה האדומות התמלאו דמעות.אחת הדמעות נפלה על מצבת התאומים והרטיבה אותה.
"איזה מין אישה עושה דבר כזה?" שאלה סאם בקול חנוק.
רוח קרה חצתה את עצמותיה של סאם ושרקה.
היא הניחה שהיא צריכה לקרוא את שאר המצבות.
"בתיה גולדמן.
1904-1954
מתה ממחלת הקדחת. בת 50 במותה.
עזרה להקמת העיירה, וזוכה לכבוד רב בקרב אנשי העירייה."
"שושנה בן-סימון
בתה של בתיה גולדמן.
1922-1969
נרצחה באכזריות על-ידי רוצח אלמוני
בת 47 במותה."
"יאיר בן-סימון.
בעלה של שושנה.
1921-1970.
התאבד לאחר מותה של שושנה
בן 49 במותו."
"גאולה כהן.
1911-1973
נמצאה מתה במקלחת, יום לאחר שעברה לביתה החדש.
בת 62 במותה."
"ראובן דוידוביץ'.
1940-1974.
התאבד יום לאחר שיצא ממוסד לחולי נפש.
בן 33 במותו"
"דוד לוי ושרה לוי.
1949-1976
1950-1976.
נרצחו שנה לאחר הגיעם לבית החדש, ומכיוון שאהבו אותו, ביקשו להקבר בו
בני 27 במותם"
"בנימין בן-יוסף.
1940-1980
הואשם ברצח אחותו, אשתו ובנו בטענת איבוד-שפיותו וטען שרצח אותם בגלל מחלותיהם והוצא להורג.
בן 39 במותו."
"ישראלה בן-יוסף.
1942-1979.
נרצחה ע"י אחיה. חלתה בשחפת בשנת 1978.
בת 36 במותה."
"גילי בן-יוסף.
1942-1979.
נרצחה ע"י בעלה עם בנם בידיה. חלתה בפסיכוזה-פרנואידית בתחילת שנת 1979.
בת 35 במותה."
"יוהנתן בן-יוסף.
1977-1979.
גופתו לא נמצאה ובעיני הממשלה סומן כמת."
"גיורא לבנשטיין.
1950-1999.
נפל מהחלון בקומה השנייה.
בן 49 במותו."
"רונית רז.
1931-2005.
נפטרה מדום לב.
בת 74 במותה.
הוותיקה של השכונה. עברה 10 בתים בשכונה במהלך חייה."
היא הסתכלה חזרה על כל החצר האפרורית והמדכאת.
היא שיחזרה לעצמה בראש את כל הכתוב על המצבות, מסקנה אחת עלתה לה בראש – כל מי שאי פעם גר פה, נרצח, התאבד, חלה או איבד את שפיותו.
סאם הסתכלה ארוכות על הבית. מה בבית הזה גורם לאנשים להתשגע?
ולמרות הקללה הרובצת עליו, אנשים ממשיכים להגיע עליו. כולל המשפחה שלה.
המחשבה הזאת חלחלה בה ושיגעה אותה.
היא רצה לדלת הכניסה הראשית, תפסה בתיקה ונכנסה הביתה.
"הגיע הזמן!" אמר זאק בעצבים "איפה היית ילדה? השעה כבר 16:30! סיימנו לפני 4 שעות!"
"סליחה" התנצלה סאם "לא מצאתי את הדרך, והארכתי לי אותה בטעות. הלכתי לאיבוד בקיצור. אבל למדתי"
"4 שעות איבדת את הדרך?" הרים זאק את גבתו.
סאם הנהנה בראשה בתקווה שיאמין לה. תחושת הבטן המגעילה בנוגע למצבות בחצר האחורית עדיין תוקפת אותה.
"זאק?" שאלה סאם לאחר שנייה וזאק הסתובב.
"יש לך חלומות רעים? אתה מרגיש חולה? אתה מאבד את שפיותך? אתה מרגיש שבא לך להתאבד? או לרצוח מישהו?"
"אוקיי ילדה מה קרה?" אמר זאק. "כלום, באמת שכלום. אבל, אתה מרגיש משהו כזה?"
זאק נאנח עמוקות. "אין לי חלומות רעים מגיל 10, בחיים שלי לא הרגשתי בריא יותר. אני לא בן-אדם עם נטיות אובדניות או סדיסטיות, אז לא, אני לא רוצה לרצוח או להתאבד." הוא אמר במהירות.
"אתה מאבד את שפיותך?" המשכתי לשאול.
"אוה כן, בקשר לזה. היחידות שמאבדות את שפיותן מגיל 0 כאן זו את ואימא. כמה שאתן רבות, ככה אתן דומות" הוא אמר ועלה לחדרו.
הוא צודק. היא היחידה שמאבדת את שפיותה.
היא זאת שרואה עיניים ירוקות בכל מקום, היא זאת שחולמת חלומות סדיסטיים ואיומים, היא זאת שמוצאת עיתונים נעלמים, היא זאת שמוצאת מראות, היא זאת שרואה כתובות דם בכל מקום.
היא באיטיות מאבדת את שפיותה.
סאם עלתה במהירות לחדרה ונעלה את הדלת. "אני חייבת להסיח את דעתי"
היא אמרה וזיעה קרה נטפה על מצחה. היא החליטה להכין שיעורים. "זה אמנם לא אופייני לי, אבל זה הדבר היחיד שיסיח את דעתי."
אחרי חצי שעה זאק נכנס לחדר בפתאומיות.
"וואו! באמת איבדת את שפיותך!" הוא אמר וצחק.
"אל תצחק" אמרה סאם "זה הדבר היחיד שמסיח את דעתי"
"מסיח את דעתך ממה?" הוא שאל והתיישב על מיטתה. היא הניחה את העיפרון על המחברת ונשפה עמוקות.
"אז ככה" היא הסתובבה אליו.
היא סיפרה לו את כל הסיפור. כתובות הדם, העיניים, ההרגשה שמישהו עוקב אחריה, המראה, החלומות, העיתון, המצבות.
היא הרגישה שהוא היחיד שלא יצחק מכל הסיפור כי הוא לוקח כמעט הכל ברצינות.
זאק פרץ בצחוק. "את צוחקת עליי?! את באמת מאבדת את שפיותך! בגלל זה השאלות המוזרות ובגלל זה האיחור האידיוטי! את הוזה!" הוא שוב פרץ בצחוק.
אמרתי כמעט הכל.
"אוף תפסיק!אתה לא מבין שזה מפחיד אותי?" התפרצה סאם בעצבנות.
"אוקי, אוקי. תראי לי את המראה. הרי אמרת שהעיתון נעלם וכל השאר לא ממש נמצאים פה נכון?"
סאם הנהנה בראשה "אז תראי לי את המראה"
היא הלכה לכיוון המיטה והרימה את הכרית. המראה הייתה שם, שבורה.
"הנה" היא הגישה לו אותה, אך המראה לא נפלה מידה, היא נדבקה אליה.
"סאם תפסיקי עם השטויות תביאי לי את המראה" אמר זאק בחוסר סבלנות. "זה נראה לך כמו בדיחה?! זה לא זז לי מהיד!" היא אמרה, פחות סבלנית ממנו.
סאם ניערה את ידה במהירות והמראה נפלה על המיטה.
זאק הגיש את ידו להרים את המראה, אך זאת העבירה בו זרם חשמלי. "חשמל סטטי" הוא סינן מבין שיניו וניגב את ידו במכנסיו.
הוא ניסה שוב להרים את המראה, אך שוב, היא העבירה בו זרם חשמלי.
"מה הסיפור של זה?!"
"אמרתי לך" אמרה סאם בחצי חיוך.
פרק הבא?
לא יודעת מתי.
אממ, היה לי יום הורים.
המורה והיועצת אמרו שמאוד כדאי לי ללכת למדעית-הנדסית-ביולוגיה.
אז כן, אני אלך למדעית-הנדסית בכיוון ביו-רפואה עם ביולוגיה.
המחנכת רוצה שאני אלך לקורס 4 יחידות מתמטיקה ולקחת אפילו מורה פרטית שעה אחת בשבוע כדי לעבוד על גיאומטריה, כי "יש לך פוטנציאל ואת צריכה לממש אותו".כן.
בכל אופן, אימא קונה לי אופניים.
אני יודעת, ווהו, מרגש מאוד. אבל לא היו לי אופניים מגיל 8, ואתמול רכבתי על אופניים שוב, אחרי הרבה מאוד זמן, והיה כיף.
נתקעתי במדרכות, כמעט עפתי על אי באמצע הכביש שלא שמתי לב אליו, וכמעט דרסה אותי מכונית.
עכשיו אני יודעת כמו מי אני נוהגת.אבא.
עיצוב חדש, היה לי משעמם. אני אוהבת אותו.
סיימתי את "אני כריסטיאנה פ." ספר מדהים. למרות שדי התאכזבתי.
ציפיתי למשהו כואב, אולי שדטלף ימות או משהו כזה.
כי אמרו לי "את תראי, את תבכי בספר הזה" הוא היה קשה ומדהים בעת ובעונה אחת.אבל הוא לא גרם לי לבכות.
אבל הוא כן שינה לי את אופן הראייה לגבי סמים.
עד היום לקחתי את ההתמכרות הזאת למשהו שמובן מאליו, שאנשים לא באמת מתחרפנים מזה.
אבל כאן אני מוכיחה שוב כמה נאיבית אני יכולה להיות.
אנשים רוצים להפסיק, ומוכנים להשקיע את נשמתם. אבל לשבוע-שבועיים גג חודש.
זה קשה, וכל מי ששורד את זה, מגיע לו צל"ש.
אז בכל אופן, ספר מומלץ ביותר.
אני הולכת להגדיל את אופן הקריאה ואת התכיפות בזמן הקרוב. אני רוצה לקרוא הרבה. אני אוהבת את זה.
פסח שמח לכולם.
או בכל אופן, למי שפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
