אי אפשר לרצות את כולם.
תמיד יצא האחד שיהיו לו טענות ושאיפות מוגזמות לעוד. ליותר.
אני לא רוצה את זה, אני בגיל של להנות ודלפוק את הראש ביותר מידי וודקה ולנסות לעשן סיגריה ונרגילה.
נכון, זה דברים שבחיים לא ניסיתי, והנרגילה והסיגריה גם לא נשמעים מפתים למדי,
אבל אני רוצה להנות, להשתחרר, ולהפסיק לחשוב על ההורים שלי בכל רגע שאני עושה את זה.
נמאס לי להיות ילדה טובה ותמימה שכל הזמן צריכה רשות מההורים.
הילדה שלא יכולה לשקר להורים שלה כשהיא צריכה ללכת לישון בזולה במקום לישון בבית של חברה בחיפה.
הילדה שלא יכולה להתעמת מול ההורים שלה כשהיא רוצה קצת חופש.
הילדה שרוצה לעשות יותר מלשמור על אחותה הקטנה כל היום ולנקות ולסדר את הבית, ולדאוג שההורים יהיו מרוצים.
לא לעשות שטויות ולא להשתגע.
להוציא ציונים מושלמים בלימודים, וכשיש מבחן ל-5 יח' מתמטיקה והמבחן שונה לגמרי ממה שהתכוננת אליו, את הבעיה בסיטואציה.
נמאס לי.
האופציה לברוח מכאן נראית לי פוטנציאלית יותר מתמיד.
ההורים שלי משגעים אותי, רודפי שלמות.
אחותי תומכת בהם, כשהיא אמורה לעזור לי להשיג קצת חופש שכשהיא הייתה בגילי הם לא נתנו לה חצי ממה שלי יש.
אחותי הקטנה לא מפסיקה לקרצץ.
וחברה שלי דוחפת בי להנות ולא לחשוב על ההורים שלי. להוריד לי קצת את המצפון,
להתחיל לשקר כדי להנות, להתחיל לזרום ולהיות ספונטנית.
אני ספונטנית בטירוף, הדבר היחיד שמגביל אותי זה ההורים שלי.
אצלהם כל צעד צריך להיות מתוכנן מראש שבועות.
אם אני רוצה לנסוע לאנשהו עם חברות אני צריכה להודיע יומיים קודם, שלאחותי הקטנה יהיה איפה להיות.
הילדה עולה לג', אני בגילה נשארתי כל הזמן לבד בבית.
חציתי כבישים לבד, הלכתי לביה"ס לבד, הכנתי לעצמי אוכל כשהגעתי הביתה לבד, הכנתי שיעורים לבד.
אחותי הייתה כולה בכיתה ז', אז השעות שלה היו שונות משלי, כבר התרגלתי לעצמאות מכיתה ב'.
אחותי הקטנה לא עצמאית.
כל דבר צריך להעשות בשבילה. להכין לה אוכל, לעזור לה בשיעורים,
ללוות אותה לחברות, לשמור עליה כשהיא רוכבת על אופניים.
לחצות איתה את הכביש לביה"ס ולשמור עליה אחרי הצהריים אם אין לה למי ללכת.
איפה העצמאות שלי פה?
איפה גיל ההתבגרות שלי פה?
כשאני מציגה את הצד שלי בפני ההורים הם שוב חוגגים לי על המצפון ואומרים "אז מה את מצפה שנעשה איתה?
לא נהנת מספיק? אנחנו נותנים לך לנסוע ללב המפרץ לבד. נתנו לך לנסוע לעיר הנוער."
אחותי הקטנה כבר לא כזאת קטנה.
אם תמשיכו להתייחס אליה כאל תינוקת, היא תשאר תינוקת. הכל פסיכולוגי.
אלוהים, כמה הייתי רוצה את הסופר נני המהוללת הזאתי מהטלוויזיה. כמה רעש היא עושה וכמה בלאגנים.
שתבוא אלינו הביתה, נראה אם היא שווה משהו.
אולי חופש לשבוע אני אוכל לקבל.
אף פעם הם לא יהיו מרוצים.
אני שומעת על נערות שברחו מהבית בגיל 15. אני מפחדת.
אני מפחדת לשתות כדי לשכוח מהכל, כי אני מפחדת מהתגובה של ההורים.
אני מפחדת לנסות סיגריה, כי אני מפחדת מהתגובה של ההורים.
אני פוחדת מהתגובה של ההורים יותר מידי.
אני פוחדת יותר מידי.
המצפון שלי גדול מידי, ונמאס לי ממנו.
האופציה לברוח היא האופציה הטובה ביותר.
השאלה היא, לאן?
She couldn't take one more day
Home was more her prison now
Independence called out
She had to get it
A fight was all she needed
To give her reason
She slammed the door with no goodbye
And that it was time
Now she's driving too fast
She didn't care to glance behind
And through her tears she laughed
It's time to kiss the past goodbye
I'm finally on my own
Don't try to tell me no
There's so much more for me
Just watch what I will be
She walked away
Couldn't say why she was leaving
She walked away
She left all she had believed in
She walked away
Not a day goes by
For the one she's left behind
They're always asking why
And thoughts of her consume their mind
God please let her know
The love we tried to show
We'd promise anything
If you'd just bring her home
Tell her we love her
Tell her she's wanted
One more thing God
Tell her please come home
Please come home
The choice is yours alone now
Tell me how this story ends
בבלוג זה
בכל הבלוגים
