משוטטת באפילה

אז זהו שאף פעם לא הייתי איזו מאמינה גדולה ברומנטיקה.

גם לא אהבתי אותה במיוחד.

גם היום לא.

זה נראה לי צבוע ומתקתק ואני ממש שונאת דברים שצבועים בוורוד צועק ומריחים מקלישאות לעוסות.

היום הבנתי שאם היה לי עוד חדר בבית ולבן הזוג שלי היה יכול להיות חדר משלו... אף אחד לא היה יכול לנחש שאנחנו משהו מעבר לשותפים לדירה. למרות שיש לו את הסלון, שם הוא מעביר את רוב זמנו.

כשהייתי נערה, בת טיפשעשרה, ייחלתי לקשר עם אדם שהראש שלי יעניין אותו יותר מאשר הגוף שלי.

מעולם לא חשבתי שאנשים שמבלים למעלה משמונה שעות ביחד (ואני מתכוונת ערים!) יכולים להיות כ"כ זרים זה לזה.

בכתיבת מילים אלו אני מבינה שלא המגע הוא מה שמפריע לי כ"כ, אלא חוסר העניין הגורף שלו בי. גם פיסית וגם מנטאלית.

זה נכון שהוא יבוא על החמור הלבן (ובכוונה לא הסוס) כדי לחלץ אותי בשעת צרה, אני בטוחה, ואיכפת לו ממני, אני גם בטוחה.

אבל אני חושבת שהוא משלה את עצמו אם הוא חושב שהוא אוהב אותי. אותי הוא מזמן לא משלה.

מאוד קשה להודות בזה, כי החוסר ביטחון זועק לשמים. אולי זה בגלל שאני שמנה (בטוח), אולי בגלל שאני לא מעניינת, לא חושנית, מטומטמת... אבל עובדה שהדברים האלה לא מפריעים ולא הפריעו לרבים אחרים וטובים...

כנראה שאותו הפסקתי לעניין.

עולה השאלה האם to sturve for attention, אבל כרגע נשאיר אותה בצריך עיון.  next time.

כל כך רצית להיות בן אדם אחר...

רציתי להיות חכמה ומוצלחת.

רציתי להיות אישה חזקה, שלא צריכה אף אחד...

אחת שיודעת מה היא רוצה, מאיפה היא באה ולאן הולכת,

לא מתפשרת, מודעת לערך של עצמה.

רציתי שיהיה לי ערך.

אין לי. אני לא שווה שום דבר.

באמת שלא.

אני חושבת שהגיע הזמן להשלים עם המציאות, להניח לאשליות, ולעבור הלאה.

אני סתם אני.

אפס.

ודי.