שלמות (!)

מחסום כתיבה

פאק

אוקי

מהתחלה

תחושת השייכות הזאת, מציאת המקום אליו אתה שייך, היא סוג של טירוויאלית בחיי האדם הממוצע

אני מאמינה ורוצה להאמין שלרוב האנשים בארץ הזאת יש/יהיה לפחות מישהו אחד לחזור אליו, ולא בהכרח בן זוג, אמא אוהבת היא משהו שצריך להעריך בימינו.

אז יש אמא אוהבת, ויש אמא שלי

ואני לא אומרת חלילה שהיא האמא הגרועה ביותר שקיימת. ואני גם לא רוצה להגיד שאני שונאת אותה, כי באמת שלא יכולה להחליט כרגע, ואולי מה שאני אומרת עכשיו יראה לי עוד 10 שנים כטיפשי ולא נכון לחלוטין.

אבל סדרה ארוכה מדי של אירועים קטנים אך משמעותיים גרמו לי להרגיש, לאורך כל היסודי, החטיבה, וכיתה י' בתיכון הדרים

שפה

זה לא המקום שלי

תעשו קסם, תעבירו 5 שנים קדימה, אני רוצה להיות במטוס המזדיין

ולטוס לכל הרוחות מהמקום המזדיין הזה

אני לא יודעת מה יהיה עוד 5 שנים, אני יודעת מה אני רוצה שיהיה עוד 5 שנים

אבל עכשיו זה עכשיו, ועכשיו זה הרצונות של נערה מתוסכלת.............. אני לא יכולה לדעת מה יהיו הרצונות של חיילת משוחררת

בכל אופן.... זה החלום נעורים שלי ואני לא אסלח לעצמי בתור אדם מבוגר, אם אני לפחות לא אנסה

את בת שש עשרה עוד מעט שבע עשרה זמן לחשוב פתאום
היזהרי היי נכונה כי את כבר על פי התהום
את בת שש עשרה עוד מעט שבע עשרה הם כבר עומדים בתור
הגברברים והמחזרים את רק תצטרכי לבחור

ואת בכלל לא מוכנה לפגוש את העולם
את עוד תמימה לא מבינה מה קורה אי שם

את זקוקה לגבר בוגר שאת תמימותך יפתור
אני בן שבע עשרה כמעט בן שמונה עשרה אני עלייך אשמור

אני בת שש עשרה עוד מעט שבע עשרה ועוד נורא תמימה
כל הגברים אומרים לי "יפית" מיד אני מסמיקה
אני בת שש עשרה עוד מעט שבע עשרה תמימה כמו שושנה
בדון-ז'ואנים, וברומנים, מה אני מבינה?!?!

ועוד בכלל לא מוכנה לפגוש את העולם
קצת ביישנית לא מבינה מה קורה איי שם

עוד זקוקה לגבר בוגר שאת תמימותי יפתור
אתה בן שבע עשרה כמעט בן שמונה עשרה.
אתה..עלי..תשמור...