אם היית יודע, לא הייתי סולח. אני בטוחה בזה.
אבל אתה לא תדע, אתה לא.
ואם כן, אני רק רוצה להגיד עד כמה אני מצטערת.
לא רציתי שזה יהיה ככה, אבל זה פשוט יצא.
לא רציתי לשקר לך מההתחלה, אבל אתה כל כך עסוק עם בנות אחרות עכשיו..
הייתי חייבת לייחד את עצמי.
הייתי חייבת לתת לך קו מחשבה כולשהו עלי.
גם אני קיימת!
אבל עכשיו האשמה בהכל זאת אני.
אחרי דבר כ"כ נורא, אי אפשר להאשים אותך אם לא תרצה לדבר איתי יותר.
אם לא תרצה כל קשר איתי.. אם לא תרצה לזכור על קיומי.
אבל אתה לא תדע, אתה לא.
לא רציתי להגיע למצב כזה, שאני משקרת כל כך הרבה.
הכל משתלט עלי פתאום.
העובדה שיש מי שאוהב אותי, ויש יותר מידי כאלה.
העובדה שיש מי שאוהב אותך, ויש יותר מידי כאלה.
העובדה שאני אוהבת אותך, וזה יותר חזק ממני.
השנים השתלטו עלי וגרמו לי להיות עבד של המחשבות שלי,
הצפיות שלי,
הרצונות שלי,
החלומות שלי.
הכל גרם לי להיכנס לתוך מערבולת שגם האדם המתוחכם ביותר לא היה יודע לצאת ממנה.
הכל גרם לי לשקר לך בשביל הדבר הכי מבייש שיכול להיות,
בסך הכל תשומת לב.
רציתי שתבחין בי יותר, שתדע שיש עוד אנשים מסביב.
חוץ מאלה שלא זזות ממך.
יש גם את אלה שרוצות ממך תשומת לב, גם בלי לרדוף אחריך.
כנראה בשביל זה צריך להיות מיוחדת.
מיוחדת בצורה שלא קיימת.
מיוחדת בצורה לא הגיונית, בצורה שבשבילה חייבים לשקר.
אבל אתה לא תדע, אתה לא.
אתה לא תדע שאת הכל עשיתי רק מתוך אהבה.
אהבה שכמו שהכל נראה, פשוט לא נגמרת.
אין לי דרך להסביר אותה. אבל היא פשוט שם.
עומדת, לא זזה. לא נותנת לשום דבר לשנות את הרצונות שלה.
את הרצון להיות רק שלך ?
אני חייבת לספר למישהו, אבל אני לא מסוגלת.
אף אחד לא האמין שאני מסוגלת לזה. לדבר כ"כ.. רע.
זה לא שקר קטן. זה שקר, שזוכרים תמיד.
"זוכר ש...."?
זה שקר שאסור לי לגלות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
