עד שהגעתי למסקנה שהוא כבר לא עושה לי את זה.
ועד שקלטתי שאני מתחילה להיות נורמאלית ולא לרדוף אחרי דברים לא הגיוניים -
ראיתי אותו.
אני שואלת, למה?!
למה הוא היה חייב לעמוד ברחוב עם הבלונדינית המושלמת הזאת?
ולחייך?
ודווקא אז אני אעבור עם אבא שלי שם. באוטו.
ואראה אותו,
והלב שלי שוב.
ואני מתחרפנת שוב. למה?
למה עכשיו?
אפילו סיכוי פאקינג קלוש אין לי.
קלוש!
אני רוצה להרוג מישהו.
ואפילו לא הספקתי להצהיר בזאת שאני חופשייה ממחשבות על אנשים.
שהכל עבר, שאני בסדר, שאף אחד לא מזיז לי כבר.
לא הספקתי.
אני כ"כ מתה לקלל, להרביץ, לנשוך, לשרוט, לדרוך, למעוך, לקמט, לשרבט, ל-לא-יודעת-מה.
רק להוציא את זה.
לדקה אחת בדיוק הרגשתי חופשייה.
וזה עבר. בלי לדעת בכלל.
בלי להתכונן אני שוב משועבדת למחשבות האלה, שכובשות אותי ברגע.
אבל אני יודעת, כמו פעם, עד שמשהו לא יקרה זה לא יצא לי מהראש.
ולא שפעם קרה משהו, זה לא שהשיטה הזאת שחשבתי עליה באמת נוסתה אי פעם,
אבל תגידו לי אתם -
אם אני אהיה חברה של מישהו שאני אוהבת, ובאיזהשהו מצב נפסיק לאהוב אחד את השני ונפרד,
אני לא ארגיש חופשייה שאני לא אוהבת כבר מישהו?
והנה מצב היפוטתי מנוגד:
אני לא אהיה חברה של מי שאני אוהבת, אני אראה אותו כל יום, יהיה איתו כל יום, אבל לא נהיה ביחד,
לא יהיה מצב שנהיה ביחד, ולא שנפרד, ולא שנריב, ולא שנתנשק, ולא שכלום. פשוט כלום.
אבל ביום בהיר אחד אני ארגיש שהכל דועך..
זה לא יחזור מתישהו לדעתכם? זה לא - לא ייפסק? משהו קיצוני חייב לקרות בשביל שאהבה תקרוס.
זאת התאוריה שלי.
הלכתי לבכות לחברה שלי, אני חייבת לפרוק.
תגיבו, זה כ"כ חשוב לי.. 3>
*זאת שמאוהבת, ולא יודעת מה לעשות עם זה.*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
