התחלה חדשה

ידידות שלי אומרות שאני צריך ריבאונד.

חבר שלי גם חושב ככה, ורוצה שנלך יחד לאיזה פיק-אפ בר.

חבר אחר שלי, יצחק, גם חושב ככה, ואומר שקל למצוא בחורות באינטרנט, וגם שמתישהו נצא יחד ונמצא לנו בחורות.

הרבה חברים אחרים גם חושבים ככה, אבל לא הציעו שנלך לאיזה פיק-אפ בר, אלא הניחו שאני אסתדר לבד.

ולמה שלא יניחו ככה? היו לי די הרבה מערכות יחסים, שתיים מהן מעל לשנה וחצי.

יצאתי עם הרבה בחורות.

אפילו היו לי איזה שני סטוצים.

לא אמורה להיות לי בעיה עם בחורות.

אבל, אלוהים יודע למה, יש לי.

מעולם, בחיים שלי, לא הצלחתי להתחיל סתם עם בחורות, בכל פעם שהייתי עם בחורות, זה קרה במקרה. ידידות שהפכו לחברות, בחורות שהכרתי מספיק זמן כדי להזמין אותן לצאת, בחורות שפשוט עשו את המהלך הראשון... מעולם לא ניגשתי סתם לאיזו בחורה, באיזה פאב, או מועדון, או סתם ברחוב, ואמרתי לה שהיא מוצאת חן בעיניי ואני רוצה את המספר שלה.

אה, נכון, מעולם לא ביקשתי ממישהי את מספר הטלפון שלה.

אז איך לעזאזל משיגים ריבואנד?

ובטח אחרי קרוב לשנתיים שהייתי עם אותה בחורה.

איך פתאום מגייסים את הבטחון העצמי שמישהי אחרת תרצה אותי, חוץ ממנה?

כרגע יש לי מספיק ביטחון עצמי כדי להאמין שאם מישהי תגיד לי: "אני רוצה אותך, עכשיו", תזרוק אותי על המיטה ותוריד לי את הבגדים, היא אולי גם רוצה לשכב איתי, או לשדוד אותי, אבל יש סיכוי.

בעיה.

יום שני לחופשה הכפויה שלי, לא עשיתי שום דבר מיוחד, סתם העברתי את זמני מול הטלוויזיה והמחשב.

גיליתי שחבר שלי גם כן הודיע שהוא מתפטר מהעבודה, אחד מהותיקים, נשארו שניים בדיוק, אחרי שאני והוא עזבנו. מה אני אגיד לכם? מגיע להם. המנהלים בעבודה הקודמת שלי לא השכילו להבין שניסיון זה חלק קריטי מהעבודה הזו, ולכן התייחסו, ועדיין מתייחסים, כמו זבל לאנשים שעובדים שם. מבחינתם זו עבודת סטודנטים, ולכן לא משנה אם יחליפו מישהו שעבד שנתיים במישהו שהגיע עכשיו. מטומטמים.

מחר אמור להיות ערב הגמר של הבי"ס שלי, אבל יש מצב שיתבטל, בגלל שלגים שעשויים לרדת בירושלים. חבל, דווקא ציפיתי לזה, מאוד מקוה שזה לא יקרה.

עדיין כואב להיות בלי חברה שלי, חסר לי לומר לה כל יום שאני אוהב אותה, לשמוע ממנה שהיא אוהבת אותי, ומתגעגעת וכל מיני דברים כאלה.

מצד שני, זה מרגיש נכון. זה מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון, שאנחנו לא אמורים להיות ביחד, זוג, אלא ככה, פשוט ידידים.

אני כבר מוכן לרגע שבו אתחיל להרגיש חרמן מרגע לרגע, עד שלבסוף אפילו הדובי שהיא קנתה לי ייראה לא רע.

שיט.

אני לא מבין את זה, באמת.

חברה שלי, מאוד מאוד אוהב אותה, אבל פשוט לא מצליח להסתדר איתה, לא רואה עתיד, אז נפרדנו.

למה? למה זה צריך להיות קשה כל-כך? למה צריך לעבוד כל-כך קשה על מערכת היחסים, לנסות לדבר על כל דבר, רק כדי שזה עדיין לא יעבוד גם אחרי זה.

ידידה שלי טוענת שאם היא היתה הבחורה בשבילי, אז זה לא היה כזה קשה.

אני פשוט לא יודע.

זה באמת לא פייר.

אז עכשיו אני לבד. פנוי.

יש.

ולחדשות הטובות, הלכתי היום להתחיל את העבודה החדשה, רק כדי לגלות שבעצם אני לא מתחיל את העבודה החדשה, אלא שהמנכ"ל והבוס החדש שלי החליטו, בלי ידיעתי, שאני אעבוד בעבודה אחרת, יותר מעניינת מזו שלי, במשמרות, שישי פעם ב-, בלי שבתות. מתחיל ביום ראשון הבא, בינתיים חופש, בלי כלום לעשות, כדי שאוכל להישאר לבדי, עם המחשבות שלי.

יש.