התחלתי עבודה חדשה ביום ראשון האחרון.
ביום הראשון הרגשתי שמדברים אליי סינית - לא הבנתי כלום - הרבה מאוד מונחים מפחידים, שלמרות שכבר עבדתי בתחום דומה, מעולם לא שמעתי עליהם.
ביום השני התחלתי כבר להרגיש שאני דובר סינית, אבל סינית פשוטה כזאת; כזו שאם הייתי הופך להיות עובד זר בסין, הייתי מדבר - היו מבינים אותי, אבל לא היה לי אוצר מילים גדול במיוחד, וילדים בני שמונה היו צוחקים עליי כשהייתי מנסה להסביר להם מה אני רוצה, ולמה זה לא יפה לזרוק עליי ביצים.
ביום השלישי התחלתי להרגיש שאני כבר דובר סינית לא רעה בכלל, כזו שרואים שלימדתי את עצמי עם ספר, כי אני עדיין מפשל בצורת ההגייה של המילים, ומשתמש במילים מיושנות כדי לומר דברים שיש להם כבר סלנג בשבילם, ובטח שעדיין אין לי מושג איך לומר את המילים המסובכות, כמו "אקזיסטנציאליזם".
ביום הרביעי זרקו אותי למים. לא מים כמו בחלק הרדוד של הבריכה העירונית, וגם לא מים כמו בחלק היותר עמק, אלא מים - אמצע הפריקיניג אוקיינוס - מים.
משום מה, הבוס החדש שלי החליט שהכי טוב לתת לבנאדם שנמצא בעבודה ארבעה ימים, לעשות משמרת לילה, לבד.
כלומר, לגמרי לבד, בלי אף אחד להתקשר אליו (כי אין לי עדיין אפילו את המספרים שלהם), בלי אף אחד לשאול (כי כולם בבית, ישנים), ובלי הרבה הסברים (כי הבחור שהיה אמור להסביר לי, הרגיש שמספר הסברים קלילים מספיקים, וברח הביתה).
אני חייב לציין, אני לא מרגיש שהסינית שלי השתפרה במיוחד מטביעה במימי האוקיינוס. אם כבר, עכשיו אני מפחד שאם אני אלמד עוד קצת סינית, יזרקו אותי לחלל ויגידו לי: "היי, אתה יודע סינית, תסתדר."
מלחיץ משהו.
האקסית ואני ביחסים טובים.
כלומר, לא דיברנו מאז יום ראשון.
אבל זה היה במכוון, וזה עושה את זה בסדר, אני חושב.
אנחנו מנסים להתרחק קצת כדי שנוכל להישאר ידידים, ואני מקווה שבהמשך זה יעשה פשוט יותר.
בזכות העבודה החדשה יש לי סופ"ש שלם לשבת ולכתוב.
יש.
משום מה זה לא עוזר לי במיוחד לחשוב על דברים לכתוב, או לפתח דברים קיימים, או לעשות משהו, כלשהו, שקשור בכתיבה.
אפילו עם הבלוג הזה אני מתאמץ, ואחרי מספר בלוגים לא קטן שסגרתי מחוסר עניין, אני מקווה שאוכל להמשיך ובאמת לכתוב בזה.
נו, טוב.