אז ככה, סופסוף סופשבוע הגיע, אפשר לישון קצת... ולהירגע(?) ..
הייתה מסיבת הפתעה לחן , מזל טוב לך יפה שלי! (:
והיום עשינו על האש והמדורה כמו חבורה של טמבלים,
היה מצחייייק לאללה (:
לי ולאוריה הייתה שיחה ביום שישי בערב על מרצאפ,
כמה שזה מוזר שהוא לא פה איתנו, שזה פשוט כואב.
חשבנו מה נעשה שנראה אותו. ופתאום כולי התמלאתי צמרמורות.
איך נקפוץ עליו , איך נחבק אותו , נריח אותו, איך נדבק לו לתחת ולא נעזוב אותו.
מוזר לתכנן משהו כזה.
שלפני פחות משנה זה היה כיאילו מין מובן מאליו שהוא יהיה בבצפר,
הSNS אחה''צ אם נעשה משהו, הבדיחות הכחולות האלה ,
הצחוק המתגלגל, ההליכה הכבדה עם הידיים בכיסים
מה חשב שאני כ''כ התגעגע לבנאדם. !?
והצפייה, הצפייה הזאת שהוא יחזור. הכי מטריפה.
ההתרגשות לראות שמרצאפ שלח הודעה,
הSMSים מהאיסיקיו של ה"לילה טוב אוהב אותך" באמצע הלילה משהו מוזרות,
השיחות במצלמה לראות שהוא כ''כ השתנה, הקול העצוב בטלפון. הרצון לחבק אותו פשוט מטריף.
ולדעת שהזמן זה הדבר היחידי שמפריד ביני לבין הדבר הזה שאני כ''כ מתגעגעת אליו.
ואין שום דבר לעשות. העיקר כולם הרגיעו את עצמם "זה רק לשנה, זה יעבור כמו טיל"
זה עובר מהר, אבל המחשבות זה מה שמעקב את זה, החיסרון האינסופי שקיים באוויר.
במכבי, ביציאות של שישי, בקוך, בבית על העץ. הפעמים האלה שפתאום נפלט "מרצאפ"
ולא מבינים מאיפה זה בא לעזאזל, עוד 5 חודשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
