בשעה השלישית היה לי מתמטיקה עם גלינה,
השיעור נגמר, והיינו בדרך לספורט.
חברה שלי, אוראל, אמרה שהיה פיגוע במרכז המסחרי הישן.
בהתחלה לא האמנתי. הלכנו לכיוון היציאה, ויהודה כליפא [סגן מנהל משו כזה]
לא נתן לנו לצאת... ואז הבנתי שבאמת היה פיגוע...
בקיצור היה בלאגן =/
רשת הטלפונים נפלה ולא הצלחתי להשיג את אמא שלי..
נכנסתי לפאניקה ר=צ=י=נ=י=ת=! התחלתי לבכות C:
חשבתי שאמא שלי הלכה לעבוד (היא עובדת ליד המרכז) כי היא לא ענתה לי בבית.
ניסיתי למצוא מרכזי קליטה. עד שמצאתי, בפלאפון של אמא שלי ענה לי תא קולי...
ואמא שלי אף פעם לא שמה את הפלאפון שלה בתא קולי.
ריטה באה ואמרה שבקומה הכי עליונה בביצפר יש קליטה. אז רצתי מהר כדי לא לפספס,
אבל בסוף פיספסתי.
הייתי בשיא הבכי שלי כי לא ידעתי מה עם אמא שלי...
עדן, מרים ואוראל ניחמו אותי.
לפני הפיגוע, יומיים לפני, הכיתה שלנו שיחקה את המשחק "הגמד והענק"
שזה משחק כזה שכותבים שמות של כל השחקנים בפתקים, ואז כולם שולפים פתק,
רואים מי יצא להם ואז זורקים אותו. אז אתמול, הגמד שלי הביא לי 2 סוכריות. ואז אחרי שעתיים הוא הביא לי במבה.
אני הבאתי לענק שלי פסק זמן...
והים גם הבאתי לענק שלי צ'יפס והגמד שלי הביא לי בשקית: תפוצ'יפס ו-3 סוכריות על מקל.
ועכשיו, בשיא הבכי שלי חשבתי חיובי, שאמא שלי בסדר, וכווולם בסדר.
מסוקים עברו מעלינו כדי לבדוק אם יש עוד מחבלים... וזה היה מזה מלחיץץ =/
כדי להפיג את העצבות, אני, עדן ומרים התיישבנו על החומה בחצר, והוצאתי לנו את שלושת סוכריות על מקל. בול היו 3!
אמרנו "שמע ישראל" "מודה אני לפנייך" ובקיצור מה לא?!
החלטתי לבדוק את מצב הקליטה. עדיין היה תא קולי ולא ענו לי בבית.
פתאום אמא שלי התקשרה אליי. הייתי שמחה עד השמיים.
באותו זמן, בית ספר היה המקום הבטוח ביותר שאני נמצאת בו.
אמרתי לאמא שלי שתבוא לקחת אותי, שנמאס לי לבכות ולהיות בפחד כזה כי אני כולי רעדתי....
אז היא לקחה אותי והלכנו גם להביא את אחי, לוטם, מבית הספר.
נסענו לבית של חברה של אמא שלי.
אכלנו ארוחת צהריים.
ועכשיו אני פה :) בבית...
ראינו באינטרנט שקובי מור ירה במחבל לפני שהספיק להתפוצץ.
הוא יצא ג=ד=ו=ל=!
ושכנה שלי אמרה לאמא שלי שכמה דקות לפני הפיגוע, היא קנתה ליד פיצוחי שחר (מקום הפיגוע) לחמניות,
ואז המורה של הילדה שלה בבית ספר התקשרה אלייה ואמרה שהבת שלה נפלה על הפנים וכל הסנטר שלה התנפח.
השכנה מיהרה, ואיך שהיא נכנסה לאוטו היה הפיגוע... הבת שלה הצילה אותה...!
וואו זה היה מזל...!
בקיצור עכשיו אני מבינה מה זה הערך של אמא ומה הייתי עושה אם היה קורה לה משהו חס וחלילה...
ועכשיו יש לי ברקע שירים רגועים כאלו, מזה מתאימים לאווירה של הבאסה והפחד...
והכל מתפרץ לי... הדמעות זולגות ואני לא יכולה להפסיק...
ורק הידיעה הזו שאיך תושבי שדרות גרים, מוציאה אותי מדעתי...
ועכשיו נקווה לטוב :)
שיהיו רק בשורות טובות D:
הכל עבר, זהו נגמר... ככה אני אומרת לעצמי ונרגעת כל פעם מחדש. אבל אותה הרגשה מחזירה אותי ללחץ טוטאלי...!
וזה מרגיז.. עצוב... יש בי חלק פגוע... שרק אני מבינה אותו... 3 \ >
אז... אני סיימתי את הפוסט להיום D:
אז שיהיה רק טוב, אהה?!
ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
