אני אוהבת שחורף. אני אוהבת להתלבש במליון שכבות, שכבה על גבי שכבה. זאת מין הרגשה מגוננת כזאת. אני אוהבת שקר ואז רוצים להתחמם, ומה שמשיגים זה חום נעים, בדיוק במידה הנכונה, וזה מין טבע האדם לרצות חום. החום של הקיץ זה לא אותו דבר כי זה חום מעיק. אני אוהבת מעילים וצעיפים כי הם נותנים תחושה טובה כזאת, שמחבקת, שעוטפת שמחחממת. כל הלבוש החורפי הזה יוצר מעין שכבת הגנה, שום דבר לא חודר, שום דבר לא נכנס, שום דבר לא חשוף, הכל בפנים ומוגן, תחושת ביטחון שכזו. אני אוהבת לשבת בבית ולראות את הגשם בחוץ. קודם כל כי גשם זה מים, והאדם אוהב מים. הוא בא מהמים והמים מזינים אותו. והרעש הזה של הטיפות שפוגשת את הקרקע, נשמע מדהים כמו איזה מנגינה שאף אחד לא הלחין, ואין שום מנצח והיא הכל מעצמה בלי אף אחד. ואם יושבים ליד חלון, ואין אדם בעולם שלא ניסה את זה, ישר נושפים עליו אדים ומשחקים איקס-מיקס-דריקס, או שכותבים את השם ומוחקים או שנושפים שוב פעם אחר פעם. וכל חורף מחדש מתלהבים מהתופעה הההיסטרית הזאת. אבל זה כיף. אני אוהבת להגיע הביתה רטובה כולי מהגשם וישר להיכנס למקלחת. אני אוהבת אחרי המקלחת להכין שוקו חם ולשבת בסלון עם שמיכת פליז. זה הרגשה של בית הישיבה הזאת. וזה הרגשה טובה.

החורף תמיד מזכיר לי את הילדות. איך היינו מטיילים בבוסתן ודורכים על בוץ ואף אחד לא היה אומר שאסור, איך היינו אוכלים פירות הדר בלי סוף, ואיך שהיה יורד ברד היינו מסתכלים כיאלו זה נס משמים ומבקשים מהגגנת לשים בחוץ קערה ולא מבינים שזה בעצם סוג של קרח. אבל הכי אני אוהבת את השלוליות והנחלים הקטנים שנוצרים ליד השביל. השלוליות הכי מזכירות לי את הילדות, הכי אהבתי לקפוץ בשלוליות עם המגפים. או להשיט סירות מנייר. הבעיה הייתה שהסירות אף פעם לא שטו כמו שצריך, ותמיד כל חורף אני מסתכלת החוצה על השלוליות ורוצה להשיט סירית נייר. רק פעם אחת שזה יעבוד ודי.