"את סובלת גם מליקוי למידה וגם מהפרעות קשב" אמר לי הרופא. הוא המשיך וטען שלא הADHD ולא הליקויים ברמה מאוד גבוהה, הוא אמר שזה רק בינוני ואפילו פחות. ברגע אחד כל תקופת בית הספר היסודי והחטיבה הפכו לשקר אחד גדול. איך יכול להיות שאני, שלא מצליחה להתרכז, שיוצאית כל רגע, שקופצות וזזה, שלא מפסיקה לדבר, שקוראת מסורבל וכותבת עם שגיאות, אני, אני סובלת מזה רק ברמה בינונית? פניתי אליו כמעט עם דמעות ואמרתי לו שזה לא יכול להיות, שהוא ממציא את הכל, שהוא רופא גרוע ואני רוצה מישהו אחר. בית הספר היסודי היה סיוט בשבילי, לא ממש מבחינת החומר הנלמד כי מסתבר שאותו עברתי דיי בשלום, יש כאלו שמכנים את זה אינטילגנציה גבוהה. אני חשבתי שאני פשוט כמו כולם ואם כולם יודעים אז גם אני יודעת. אבל זה לא היה ככה. כבר מכיתה א' הייתה לי מחברת שענת המחנכת הייתה כותבת כל יום איך התנהגתי בכיתה. כי בהתחלה התנהגתי חרא. הייתי יוצאת ולא מקשיבה ומתחצפת. הייתי רבה עם ילדים והביטחון העצמי שלי היה בקרשים. כולם ידעו שאני צריכה עזרה אבל איזו בדיוק אף אחד לא יכל להגיד. ככה זה המשיך ובכיתה ד' אני בכלל לא זוכרת את הכיתה כי כל היום רק הסתובבתי. גם פה הייתה לי מורה נהדרת שעזרה לי והבינה אותי ולא כעסה ונתנה עונשים. אהבתי אותה. באמת אהבתי אותה. החיים שלי עדין היה בזבל, אומנם היה לי חברים אבל סבלתי מתיסכול נוראי וחשבתי שלאף אחד בכלל לא אכפת ממני ומה זה משנה אם אני אצליח או לא אצליח במבחן. בסוף אגב, הצלחתי, וזה הטעה את כולם וגרם להם לחשוב שאני ילדה רעה, כי אם אני לא לומדת אני אמורה לא לדעת את החומר, אבל ידעתי, שזה כנראה אמר להם שבשיעורים שכן הייתי כן למדתי, וכל היצאיות היו סתם בריחה או איזה סתם אקט של הנאה. אבל זה לא היה ככה בכלל. אני לא הייתי מסוגלת לשבת. אני לא יכלתי להבין מה שהמורה דיברה, אני שמעתי אותה ושום דבר לא נכנס, הייתי מסתכלת על הקירות ובחלון וכל ילד שעבר תפס את המבט שלי כיאלו הוא חייזר שנפל משמים. ואני לא בחרתי את זה, לא יכלתי לשלוט בזה, זה פשוט קרה. ואז התחילה כיתה ה', והתחלפה שוב המורה, הפעם זאת הייתה אורית, ש"הצילה לי את החיים" אומרת אמא, היא המליצה להורים שלי שאני אעשה איבחון, והם לא היססו וישר שלחו אותי. שם הבינו מה הייתה הבעיה וישר לקחתי רטלין. גם הוא הציל לי את החיים לפי אמא. כיתה ז' הייתה הכיתה הראשונה שבאמת למדתי. שישבתי בשיער והקשבתי למורה וזכרתי מה היא אומרת. כיתה ז' הייתה כמו כיתה א' בשבילי. ואז במהלך כיתה ט' נמאסו עלי הכדורים, כי זה עשה אותי שקטה יותר מידי, ולא אכלתי כלום שגם זה הרגיז אותי. אז הפסקתי. ככה על דעת עצמי. הדברים לא חזרו להיות כמו ביסודי, כי במהלך כל שנות הרטלין גם קיבלתי עזרה ממורה פרטית, שלימדה אותי בערך כל מה שאני יודעת היום, כל אסטרטגיית למידה שתחשבו עליה, אני יודעת בזכותה. בלי קשר גם למדתי להכיר את עצמי ולדעת מתי בדיוק אני מרוכזת ומתי לא, ואיך לרכז את עצמי. למדתי להכיר את המחלה הזאת עד רמה שאני כמעט יכולה להתגבר עליה בעצמי. בכיתה יא' דברים התחילו להיות בעייתים כי היה יותר חומר וחומר קשה וגם הלימודים שלא בבית הספר, בשביל המבחנים גם התארכו ולא הצלחתי להחזיק את עצמי שניה מרוכזת או רגועה. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לראות רופא כי אני חייבת שוב לקחת רטלין. הלכנו אליו והוא עשה לי איבחון מחדש, בדיוקות מפה עד ירושלים, נתן לי כל מיני כמויות לנסות ואמר לי לבוא שוב עוד שלושה חודשים. חזרתי אליו והוא אמר את שאמר. דרשתי בתוקף לדעת איך זה ייתכן שההפרעות והליקויים לא ברמה גבוהה, "אני לא הייתי יכולה ללמוד" חזרתי ואמרתי שוב, ואז הוא הסביר לי את זה ככה: "זה לא רציני וגם זה לא רציני, העיניין הוא השילוב של השניים. אם לדוגמא אדם רגיל צריך לקרוא דף למבחן 5 פעמים כדי להצליח, אז את צריכה לקרוא 10, הבעיה היא, שאחרי הפעם השניה את תפסיקי". בשבילי לשמוע את המשפט הזה היה כמו לחתוך לעצמי את כל הוורידים ביחד. זה היו בין הדקות היותר גרועות בחיים שלי. זה מאשר את מה שתמיד חשבתי על עצמי, טיפשה, אבל לא סתם, טיפשה עם תעודות. יש לי גם את זה וגם את זה, מה יכול להיות יותר גרוע? ואז היססתי לרגע והמשכתי לשאול "ומה עם כל המקומות והמקצעות שכן הצלחתי בהם?" כי הצלחתי דווקא במתמטיקה ובכימיה וביולוגיה בלי שום עזרה. "אינטילגנציה גבוהה. זה מה שהציל אותך".