הנסיעה הייתה דווקא דיי טובה, חשבתי לעצמי. המסיבה הייתה מדהימה, לא שתיתי אפילו קצת כי ידעתי שאני צריכה לנהוג אח"כ, וכשאני נוהגת אני אף פעם לא שותה. כשהיינו כבר ממש קרובים לבית מישהו עקף בנתיב הנגדי. הוא לא הספיק לחזור, או שזאת אני שלא הספקתי לעצור אבל היו אורות נורא חזקים והרגשתי שכמה שאני מזיזה את ההגה הרכב בכלל לא על הכביש.

אח"כ פתחתי את העיינים ותיארתי לעצמי שבטח המכונית הפוכה כי שמתי לב שמשום מה אני מאוד קרובה לרצפת הכביש השחורה מה שלא ממש הגיוני. התחלתי לקרוא ליותם אבל הוא לא ענה לי. אפילו להזיז את הראש לא יכלתי כי הכל נורא כאב והחגורה לחצה. המשכתי לקרוא לו והוא לא ענה. הזזתי מעט את הראש וניסיתי עם היד לממש אותו אבל לא הצלחתי. היו צעקות גם בחוץ. נדמה לי ששמעתי שני גברים ואישה, או גבר אחד ואישה והם כולם היו בהיסטריה. אחד צעק על השני שצעק על השלישי שצעק שלא יצעקו עליו. היו ריחות מוזרים באוויר, של עשן ושרוף וגם קצת של דלק. החוגרה ממש לחצה לי על הצוואר וניסיתי לקרוא לאנשים בחוץ אבל בקושי היה לי אוויר. אז ניסיתי לדפוק על הדלת שלידי שאולי מישהו ישמע, ואף אחד לא שמע. מרגע לרגע הריח של העשן התחזק, וניהיה לי ממש קשה לנשום, לקחתי נשימות ממש גדולות אבל זה כיאלו לא הספיק וישר הייתי צריכה לקחת עוד נשימה. אורות, המון אורות ועוד מכונית ומישהו יוצא ממנה. ידעתי את זה כי ראיתי דלת נפתחת ורגלים הולכת. הם התחילו לדבר עם האנשים שהיו בחוץ ושאלו מה קורה עם המכונית השניה. אז שמעתי איך ההליכות הופכות לריצות ומישהו צועק שצריך כאן מד"א דחוף. מהשמשה השבורה הציצה עלי אישה, ויחד איתה עוד אחת, הם שאלו כל מיני שאלות אבל לא יכלתי לענות. החגורה לחצה לי על הצוואר ולא הצלחתי להוציא קול. הם כל הזמן שאלו אם אני שומעת אותם, ושמעתי אותם דווקא ממש טוב, אבל הם לא ידעו את זה, הם חשבו שלא כי העיינים שלי התחילו להעצם שוב. אבל עדין שמעתי קולות. אני יודעת את זה כי שמעתי את הצ'אקלקות של האמבולנסים. שלושה או אולי אפילו ארבעה. הרבה אורות. הצלחתי להבחין בהם גם כשהעיינים שלי היו סגורות כי אור אדום יותר חזק מצהוב. (את זה אני יודעת כי למדתי ביולוגיה). ניסיתי כל הזמן להשאיר אותם פתוחות כמו שהפראמדיק אמר, אבל לא הצלחתי. גם רציתי לקרוא ליותם, וגם לא הצלחתי, אבל הכי רציתי כבר לצאת מהמכונית, כי המצב ההפוך הזה, כשהראש למטה התחיל ממש להעיק עלי.

היו הרבה רעשים של הליכות לידי, ובכוח אחרון הצלחתי שוב לראות. אני חושבת שבאותו רגע כבר לא הייתי במכונית, אלא על אלונקה, ומישהו דיבר אלי, ואני רק שאלתי כל הזמן על יותם, ואמרו שהוא בסדר ונסע לבית החולים. לא ממש האמנתי להם אני חייבת להודות. ואז הגיע שוטר, והפראמדיק אמר לו שיזוז כי תישאול לא מתאים עכשיו, והשוטר אמר שהוא חייב אז הוא שאל אם נסעתי במהירות המותרת ואמרתי שכן כי אני תמיד נוסעת במהירות המותרת. שוב נסגרו העיינים, אז השוטר חשב שאני לא שומעת למרות שדווקא שמעתי, והוא קילל איזה קללה מגעילה ואמר שזה הכל בגלל הרכב השני, כי הנהג היה שיכור וגם השנים האחרים ובגלל זה הייתה ההתנגשות. פתאום התחילו לגעת בי וללחוץ בכל מקום ובעיקר בחזה, והפארמדיק אמר תסלח לי והעלה אותי לאמבולנס.

ובפנים בנסיעה שמעתי את הרופא אומר את ה'להתרחק' המפורסם, ושמעתי אותו אומר את זה שוב ושוב ושוב, ובפנים הרגשתי איך הכל נעצר, מערכת העיכול והראיות והלב. כן כן, ממש הרגשתי את זה. ואף אחד לא יודע אבל בסוף שמעתי את הרופא אומר את השעה של המוות. השמיעה כנראה לא נעצרה עם כולם, היא נשארה אחרונה, בטח בשביל לכבות את האורות.

חבל שזה קרה לנו, חשבתי לעצמי, הנסיעה הייתה דווקא דיי טובה.